אוי לבושה!

היום בבוקר (שבת) בשעה 8:15 הטלפון בביתי צלצל.

כדי שתבינו מה המשמעות של המשפט הזה אספר שאני אמא לילדים די קטנים שסוף סוף נהיו קצת עצמאיים ובזכות עובדה זו רק לא מזמן חזרתי לישון בשבת בבוקר עד מאוחר (במקום לקום בשעה 5:30 כמו בכל יום רגיל).

הדבר הראשון שעלה לי בראש כאשר התעוררתי מהצלצול הוא שיכול להיות רק אדם אחד בחיי שיכול להתקשר אלי בשעה כזו בבוקר.

עם המחשבה הזו בראשי התחלתי "לתפור את התיק" לאותו אדם. התחלתי "לחמם" את עצמי נגדו. דמיינתי איך אני מתקשרת מאוחר יותר ומוכיחה אותו על חוסר ההתחשבות שלו. איך אני מגיבה אליו בעצבנות.

כמובן שלשיחה עצמה לא עניתי – דווקא כדי להרגיז בחזרה.

ואז… בשעה 9:30, אחרי שכבר קמתי לגמרי והתארגנתי והכנתי את עצמי היטב למלחמה, הסתכלתי על השיחה המזוהה בטלפון ו…

הופתעתי לגלות שכל תכניות הקרב שלי השתבשו כי מי שהתקשרה אלי הייתה אחותי שעליה אני לא מסוגלת לכעוס…

איזו אכזבה. כבר כל כך תכננתי להתעצבן.

אני כותבת את זה וזה נשמע מצחיק, אבל למרבה הבושה זו האמת., והיא די מצערת – אותי לפחות. shame

אני משתפת אתכם בסיפור הלא מחמיא הזה מכיוון שבכל זאת למדתי ממנו משהו ומכיוון שאני מאמינה שלא רק אני נופלת לבורות האלו – אז אם כבר למדתי משהו לפחות לשתף…

אז מה הבנתי?

זכיתי להרגיש כמה אני נהנית לפעמים לכעוס ולשפוט. כמה אני נהנית להוכיח על טעות. זה גורם לתחושת עליונות של ממש באותו רגע. תחושה של כח וזה עונג של ממש.

זכיתי גם להרגיש מה המחיר – והוא כבד!

יחד עם "בניית התיק" בראשי יכולתי להרגיש ממש פיזית, איך הלב שלי מתכווץ לנוכח מתקפת הכעס והשיפוטיות שהפעלתי. יכולתי להרגיש איך קטנה בי הסבלנות לכל מי שסביבי. והרגשתי איך הפרצוף הופך מריר וחמוץ.

וכיון שטיפה ועוד טיפה נהיות לים… יכולתי לראות איך אני הולכת לטבוע….

למזלי, בפעם הזו, הספקתי לראות מי באמת התקשר לפני שהוצאתי את כל תוכניותי לפועל וכך נחסך ממני בסופו של דבר יום שלם של החמצת פנים וכעס.

המתנה האמיתית בסיפור המביש הזה היתה מבחינתי עצם הזיהוי של שני הצדדים – מצד אחד העונג שאני מפיקה מן השיפוטיות הכעס – הזיהוי הזה היה חשוב במיוחד, כי לא פעם הכחשתי בפני עצמי שאני נהנית מכך וסיפרתי לעצמי שאין לי ברירה אלא לכעוס במצב זה, כי זה מה שנדרש – ומצד שני המחיר הכבד שאני משלמת על כך – הלב שהולך ונחמץ, המרירות שמצטברת בתוכי – רעל צרוף מרוכז וקטלני.

הזיהוי הזה הוא שמאפשר לי כעת בחירה אמיתית בין שניהם.

אני יודעת במה אבחר – גם אם יודעת מראש שלא תמיד אצליח לעמוד בבחירה הזו.

הרבה יותר קל לכעוס ולשפוט מלאהוב ולסלוח ולהאמין. ובכל זאת אני מתכוונת להמשיך ולנסות….

ומה איתכם? היכן (אם בכלל) הסיפור הזה נוגע בכם?

אשמח לתגובתכם בבלוג,

שיהיה שבוע מלא אהבה ושמחה לכולנו,

שלכם,

נעמה ראובן

 

פורסם בקטגוריה החיזוק השבועי, התמודדות עם רגשות שליליים והתנהגות שלילית, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובות פייסבוק

תגובות

Powered by Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *