איך למדתי להפסיק לרַצות ולהתחיל פשוט לִרְצות

הילדים שלי, שהם אור גדול בחיי,
מעמידים אותי לעיתים קרובות,
במצבים לא פשוטים כלל.
מצבים שמביאים אותי אל הקצה שלי.
שנוגעים במקומות הכי כואבים. הכי עמוקים.
ועל כך אני חייבת להם תודה עמוקה. 🙂

לאחרונה הם אימנו אותי אימון אינטנסיבי ביותר,
על היכולת לפעול מתוך רצון חופשי
ולא מתוך ההרגל שלי לרַצות אחרים.
הם עשו את זה בדרך הפשוטה ביותר שקיימת.
הם פשוט ביקשו וביקשו עוד ועוד.
עוד ממתק. עוד זמן מחשב, עוד חיבוק, עוד יחס ועוד אהבה.
הרבה יותר ממה שיכולתי והיה נכון לי לתת.
הרבה יותר ממש שהיה נכון שאתן להם – עבורם.

וככל שהרגשתי שאני לא יכולה לתת
כך גבר הלחץ בתוכי אל מול הלחץ שהפעילו הם.
התכווצתי כולי.
הבטן געשה.
והרגשתי פשוט מצוקה.

בעבר, מצב כזה היה מביא אותי מיד לידי תגובה של כעס כלפיהם.
הייתי מנערת אותם מעליי בכעס רב,
פשוט כי לא יכולתי לסבול את התחושות האלו
ורק רציתי שהסבל הזה ייגמר.

בעבר, לא ידעתי לזהות שמה שמציק לי
זה שאני עומדת במצב בו עליי לסרב, ואני לא אוהבת לסרב.
זה לא נעים לי. אני אפילו מפחדת לסרב.
ולכן השלכתי עליהם את כל האחריות למצוקה שלי.
"הם לא בסדר שהם לא מפסיקים לבקש.
זה לא בסדר לרצות כל כך הרבה.
הם לא מתחשבים.
אין להם גבולות."
אלו היו רק חלק מן ההצדקות לכעס שביטאתי.

עם הזמן, למדתי אחרת.
עצרתי. נשמתי לתוך הלחץ שהרגשתי,
ושאלתי את עצמי – מה כל כך מכעיס אותך במצב הזה?
ולאט לאט הבנתי.
זה לא הם. זו אני.

כעסתי על שאני עומדת במקום בו איני יכולה לרַצות.
והרי ההרגל שלי מקטנות הוא לרַצות אחרים.
מתוך פחד, שאם לא ארַצה,
אולי לא יאהבו אותי. אולי יכעסו עליי.
והפחד הזה הופעל מיידית בכל מקום בו לא יכולתי לרַצות.

זיהיתי דפוס דומה ברוב מערכות היחסים שלי.
כל כך הרבה דברים עשיתי כדי שאחרים יהיו מרוצים,
מתוך פחד שיעזבו אותי. שיכעסו עליי.
מתוך רצון שיעריכו אותי ויאהבו אותי.
לא ביררתי בכלל מהם הרצונות שלי.

לאחר שזיהיתי את המקור האמיתי למצוקה שלי,
יכולתי לראות, שהיא לא קשורה כלל לסיטואציה עצמה –
הבקשה שלהם הינה טבעית לגמרי לילדים,
לכן לא הייתה לי עוד סיבה לכעוס עליהם.
יכולתי לראות שהסיבה שאני מסרבת להם נכונה
עבורם וגם עבורי.

יכולתי לנטרל את הפחד, שדבק בי מילדות,
שיכעסו עליי אם לא אָרַצה.
ידעתי שאעמוד בכך אם יופיע כעס מצידם,
וזה לא ישנה את העובדה שבחרתי בבחירה שהיא נכונה עבורם.

כל פעם שהם אימנו אותי בכך,
השלתי בזכותם עוד חלק מן הדפוס של המרַצה שבתוכי.
יש לי עוד הרבה להשיל.
אך כעת אני ערה לו ביתר שאת ומרגישה מתי הוא מתעורר
ומנהל את העניינים.

האישה הבוגרת שבתוכי כבר פחות מפחדת מכך שיכעסו עליה.
כבר פחות מפחדת שיעזבו אותה.
היא יודעת שהיא לא תתמוטט ולא תתרסק אם זה יקרה.
לכן היא יכולה להתנהל מתוך רצון חופשי.

הרצון הזה הרבה פעמים הוא לשמח אחרים,
שזה נראה לעיתים כלפי חוץ אותו דבר כמו לרַצות אותם,
רק שהפעם זה בלי הפחד. בלי הציפייה לתודה.
ובלי האכזבה כשהם לא מרוצים.
אלא פשוט ממקום שרוצה לתת אהבה….

אז שוב תודה לילדים שלי ולכל אלו שלא היו מרוצים ממני במשך השנים,
ואשר לימדו אותי להפסיק לרַצות ולהתחיל פשוט לִרְצות לתת באמת.

אשמח לשמוע היכן זה נוגע בכם.
שיהיה לכולנו שבוע מעצים,
שלכם,
נעמה ראובן

פורסם בקטגוריה החיזוק השבועי, צמיחה והתפתחות אישית, קבלה ואהבה עצמית, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובות פייסבוק

תגובות

Powered by Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *