אני רוצה, אבל אני מתביישת…

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ביישנית.
בתור ילדה הייתי מחביאה את עצמי ממש,
הולכת כפופה,
לא מסתכלת בעיניים.
אוהבת לשחק ולשיר,
אבל מתה מהמשבה לעמוד מול קהל.
(וכשסוף סוף פעם אחת העזתי,
זו היתה טראומה מהסוג שנזכר לדורות)

אחר כך גדלתי להיות נערה ביישנית,
ואישה ביישנית.
כבר לא החבאתי את עצמי כמו פעם,
כבר יצאתי לעולם, אבל….
התביישתי להגיד מה אני רוצה.
התביישתי להציג את עצמי.
באוניברסיטה, כשלמדתי עיצוב,
הצגת פרוייקט היתה הסיוט שלי.
ובפרוייקט גמר פשוט התמוטטתי מרוב לחץ.
פשוטו כמשמעו.

ובתור בוגרת, בשם הביישנות,
מנעתי את עצמי מלנסות דברים שרציתי,
אבל התביישתי.
מלהגיד דברים שחשבתי,
אפילו אם הרגשתי שהם חשובים.
מלהביא את עצמי בפני העולם, כמו שאני,
כי התביישתי במה שאני. במי שאני.
ואולי זה לא מספיק?
ומה יגידו עלי?
ואולי שוב יצחקו ממני ולא יאהבו אותי?

והאמת, הביישנות הזו שירתה אותי היטב.
היא הגנה עלי מלהפגע –
לא חשפתי את רגשותי, ואז גם לא נפגעתי מן התגובה להם.
אם לא הצגתי את עצמי, ואת מה שיש לי לתת,
אז גם לא נפגעתי אם אף אחד לא רצה את זה.
אם באותו זמן, זה לא התאים לאף אחד.
ולא הרגשתי בלתי אהובה, או לא רצוייה.
שמרתי על עצמי מהתחושות הכואבות הללו היטב.

והיה בה אף משהו נוסף,
עדין יותר, חמקמק יותר לזיהוי –
היא אפשרה לי להרגיש נשית.
כי החינוך המגדרי, שמסר לי העולם,
רמז בעדינות – שזה חינני עבור אישה להיות ביישנית.
שאישה לא כדאי שתהיה חזקה מדי,
שתהיה ישירה מדי
עדיף ביישנית.
ואני, שגם כך לא הייתי בטוחה בנשיות שלי,
מצאתי בזה עוגן וחיזוק לצד הזה.
והרגשתי ענוגה וביישנית וחיננית.
רק ש…
זו לא באמת הייתי אני.
כי בפנים בתוכי,
האישה שבי בכלל לא כזו.
היא סוערת, היא ישירה, היא כנה עד כאב לפעמים,
היא מלאה, היא מרגשת, היא הכל…
ולא זה. לא באמת. אבל התאים לי להיות ביישנית.

לקח לי הרבה שנים להבין את זה,
לזהות את זה,
להבין כיצד הביישנות משרתת אותי.
ולשים לב שהיום, היום, אני רק פוגעת בעצמי, כשאני בוחרת בה.
היום, אני רק סוגרת את עצמי מפני העולם,
נשארת קטנה וביישנית,
ולא מאפשרת לעצמי לגדול, כפי שבאמת הייתי רוצה.
נכון, עדיין קיים בי הפחד המובן להרגיש דחוייה,
שהרי מי כמוני יודעת, עד כמה זה כואב להרגיש את זה.
עדיין קיים בי הפחד, שילעגו,
שלא יקבלו, שלא יאהבו אותי כמו שאני.
אבל קיים בי גם משהו נוסף,
חזק בהרבה – קיים בי רצון לגדול,
לפרוץ, לאהוב, להרגיש, לתת, לחיות.
פשוט לחיות באופן מלא ומרגיש ומרגש.
ואני יודעת, שהרצון הזה בא עם מחיר –
כדי להיות שם, אני נדרשת לשלם את מחיר הפגיעות,
את מחיר החשיפה ולשחרר את חברתי הביישנית.
כי אני מבינה, שהמשמעות של להרגיש, באמת להרגיש במלוא העוצמה,
היא לאפשר לעצמי להרגיש את הכל.
הכל.
גם את האהבה והשמחה, והחיות וגם את הכאב של הדחייה, והבדידות.
אם אני סוגרת את עצמי מלהרגיש אחד –
סגרתי את עצמי מלהרגיש הכל.
ואני לא מוכנה לשלם יותר את המחיר הזה, רק כדי לא להפגע.
אני כבר יודעת, שבטוח לי גם להפגע.
שבטוח לי להרגיש כאב.
אני לא באמת אמות מזה.
אני לא באמת אשבר לרסיסים,
גם אם זה ממש מרגיש כך.
נשברתי כבר המון פעמים.
עד דק.
והנה אני כאן.

אז היום אני יוצאת, צעד אחר צעד,
לעיתים מהוסס,
לעיתים פורצת בריצה פראית ושועטת קדימה,
יוצאת מהשריון שלי.
יוצאת מהשבלול,
ומסכימה להיות אני.
לא באמת ביישנית.
פשוט אני.
ואולי לא כולם יאהבו אותי. וזה יהיה לי קשה.
ואולי לא יקחו את מה שיש לי להציע וזה יכאב.
זה עדיין שווה את זה.
כי אני אוהבת אותי,
ואני לא מוכנה לוותר עלי יותר.

ומי שרוצה גם ללמוד איך לאהוב את עצמה כל כך,
כדי לאפשר לעצמה להתחיל לחיות בעוצמה, בתשוקה.
לאפשר לעצמה לפרוץ קדימה, את מחסומי הפחד, ולחיות.
פשוט לחיות, כמו שהיא באמת חולמת. כמו שהיא באמת,
מוזמנת באהבה גדולה לסדנה שנפתחת ב 28/11 – בשביל הלב
והאמיצות שירשמו עד ה 16/11 יקבלו בנוסף למפגש האישי איתי
(שמקבלת כל משתתפת) גם הנחה של 200 ש"ח על מחיר הסדנה. 😉
אז אם זו את – תתקשרי אלי 054-7556610 או הכנסי לקישור הזה,
שם תוכלי למצוא את כל הפרטים על הסדנה המדהימה הזו.

שיהיה לכולנו, שבוע מופלא ומלא תשוקה,
שלכם באהבה ענקית,
נעמה ראובן –
לאפשר לעצמך חיים טובים

פורסם בקטגוריה החיזוק השבועי, צמיחה והתפתחות אישית, קבלה ואהבה עצמית, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובות פייסבוק

תגובות

Powered by Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *