אני שונאת אלימות…..

אני רואה את כל האלימות, השנאה והפחד שמציפים את הבחוץ ויש בתוכי ילדה שמתכווצת מהם.

מפוחדת בעצמה. שונאת בעצמה ומגנה את האלימות שבחוץ. את האלימות שבה.

מפחדת עד מוות, שאם כך זה נראה, אז איפה לעזאזאל האהבה.

איך אפשר לדבר על אהבה בכלל, כשנחשולי שנאה, כאב ופחד משתוללים כאן. בבחוץ שהוא הבפנים שלי בעצם….

 

שנים לא היתה בתוכי החמלה לתת לה כשנהגה באלימות.

שנים גיניתי בתוכי את החלקים ששונאים אחרים (כן, גם לשנוא אנשים אלימים זו שנאה)

ובו זמנית הצדקתי את עצמי ואת זכותי הנעלה לשנוא אותם, שהרי אני עצמי דבקה בטוב. לתפיסתי אז.

ולא ראיתי, איך באותו רגע שאני מגנה כל כך את האחרים (האלימים, הפוגעים, המסיתים)

איך באותו רגע, אני בעצמי אלימה, פוגעת מסיתה.

 

מסיתה אותי נגד עצמי. דוחה חלקים שקיימיים בתוכי כדי לשמור על התמונה היפה שציירתי לי בראש,

כיצד 'צריכה' להראות אהבה. שלמה מושלמת. רק נעימה. רק שמחה.

 

ואז ראיתי אותה. את הילדה שבתוכי ששונאת. את זו שמסיתה. את זו שמדברת בגסות ובכעס – כן כן. כולן אותה ילדה.

גם זו ששונאת וגם זו שמגנה אותה בו זמנית. והרשיתי לעצמי פעם אחת, במקום לגנות אותה, פשוט להקשיב לה.

ומה ששמעתי שם היה שהיא פשוט פוחדת. עד אימה.

פוחדת מכל רגש, מכל מופע פנימי או חיצוני, שבהגדרה שלה שונה מאהבה.

ולכן, בהפוך על הפוך, כדי לשמור על עצמה מהפחד העצום והמובן הזה, שאין פה בבסיס אהבה בכלל,

שאי אפשר להגיד את המשפט הזה שהכל האהבה –

באקט של אהבה עצמית ואהבה עצמית – היא גינתה ודחתה את עצמה.

רק כדי שלא תפחד את הפחד האיום הזה. כי הוא פחד שהיא האמינה שיפרק אותה. עד היסוד.

 

ואני רואה אותה ושומעת אותך מפחדת כל כך.

שומרת על תפיסת העולם שלה על ידי אלימות, שנאה והסתה,

ורואה איך כל זה – איך גם זה הוא לגמרי אהבה.

ורק מהתבוננות הזו, נוצר בלבי מקום לחלקים האלה שבה. שבי.

שפעם, היה קשה לי עד אימה לראות ולהכיר שהם קיימים בתוכי. שלא נדבר על לקבל ולאהוב אותם.

ופתאום זה היה כל כך קל לאהוב גם אותם.

לא עשיתי כלום. לא החלטתי כלום. זה פשוט קרה לבד,

מעצם זה שראיתי איך גם הם מונעים ממנוע של אהבה.

אז הסכמתי לתת בתוכי מקום גם לאלו.

הם קיימים שם אם ארצה או לא ארצה.

הסכמתי, לא כדי שהם יעלמו ככה. אלא כי הם חלק בתוכי.

והסכמתי להם להיות אלימים, ופוגעים, ומדברים לא יפה כמה שירצו.

הסכמתי להיות מסיתה, ודוחה ושונאת. (נשמע הזוי, אני יודעת)

ומעצם זה שהסכמתי שראיתי, ששמעתי, שהכרתי באהבה שבתוכם,

ברגע שהפסקתי לשפוט את החלקים האלה בתוכי (גם את אלו ששופטים, את החלקים שבתוכי),

ורק הקשבתי להם,

פתאום לא היתה שם יותר דחייה. גם לא גינוי. גם לא שנאה. רק שקט אוהב, ושלווה עמוקה.

********

 

 

בעקבות המסע הפנימי המרגש והעמוק שעברתי לאחרונה, הגיע גם הדיוק הבא 

והבנתי שזה מה שאני עושה – לפחות עכשיו – 

 

נעמה ראובן – בשביל הלב – ליווי אישי לתקשורת אוהבת עם הילדה שבפנים
 
ייקח עוד זמן, עד שהאתר וכל שאר העניינים יסתנכרנו בהתאם,
אבל זו בינתיים לפחות החתימה.
 
יום טוב שיהיה לכולנו,
נעמה ראובן – בשביל הלב – ליווי אישי לתקשורת אוהבת עם הילדה שבפנים
 
פורסם בקטגוריה החיזוק השבועי, צמיחה והתפתחות אישית, קבלה ואהבה עצמית, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובות פייסבוק

תגובות

Powered by Facebook Comments

2 תגובות על אני שונאת אלימות…..

  1. מאת אילה גלאור‏:

    בס"ד
    נעמה את מדהימה!
    מאוד התרגשתי
    בהצלחה ובאהבה
    אילה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *