ביום חמישי האחרון, יצא לי לשמוע ראיון מעניין בגלי צה"ל.
המראיין דיבר עם אישה בת יותר מ 60 מעוררת השראה.
אישה שהחלימה מסרטן, שחיה את החלומות שלה. אישה שבגיל 55 הוציאה רישיון טיס, והיא כיום טייסת אזרחית לכל דבר. אישה שמעזה ועושה דברים שהם ממש לא מובנים מאליהם.
בתחילת הראיון סיפרה אותה אישה בציניות שליום ההולדת ה 50 שלה היא קיבלה ב"מתנה" את מחלת סרטן השד.
המראיין שהרגיש את הנימה הצינית, שאל אותה: "אמרת בציניות שקיבלת סרטן במתנה, האם היום במבט לאחור את יכולה להגיד שזו הייתה באמת מתנה?"
אותה אישה ענתה, שהיא קיבלה המון תובנות בשל המחלה.
שלאחר שהבינה את שבריריות החיים החליטה להתחיל לחיות באמת.
למעשה, חייה השתנו לחלוטין בעקבות המחלה.
היא ציינה שרשרת שינויים מדהימים ומופלאים, שאירעו בעקבות התמודדותה עם המחלה.
עם כל זאת, היא אמרה, היא לא יכולה לקרוא לכך מתנה משום שזה היה כואב ביותר.
אני חייבת להודות, שחשתי צער עבורה, משום שהיא עדיין, למרות כל הטוב שקיבלה,
היתה מלאה בכעס ומרירות על עברה, ולא הכירה בכך, שכנראה לולא אותה "מכה" שקיבלה
בגיל 50 לא הייתה מתעוררת לחיים לעולם, או שהיו עוברות עוד שנים מבוזבזות רבות,
עד שהייתה מתעוררת מכח עצמה לבסוף.
הביטוי "הכל לטובה" – שבו אני מאמינה בכל לבי וחייה את חיי לאורו,
אין משמעו קל ונעים. אין משמעו נוח.
הטוב, שאנו מקבלים מן המתנות ששולחים לנו החיים,
לא תמיד בא באריזה יפה ונעימה. אך האריזה, אינה העיקר.
המתנה האמיתית נמצאת בפנים.
אולם זו בחירה שלנו אם להכיר בכך ולשמוח, או להתרכז באריזה בלבד
ולהרגיש, כעס, מרירות, עצב וחוסר צדק.
בהקשר הזה, אני רוצה לספר לך על אחת המתנות הגדולות ביותר שאני קיבלתי בחיי.
מתנה שבאה באריזה לא נעימה, וזאת בלשון המעטה, אך האור והטוב שנבעו ממנה,
אין להם אח ורע בחיי.
לפני כעשר שנים, בהיותי בהריון בחודש רביעי עם בני הבכור,
קיבלתי את המתנה שלי – התקף מאניה חמור, שבזכותו אושפזתי,
לחודשיים באשפוז יום במחלקה הפסיכיאטרית בבי"ח קפלן,
וצרכתי תרופות פסיכיאטריות עוד שנתיים נוספות מאז.
אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר את השבר הפנימי שחוויתי.
הביטחון העצמי שרכשתי בעמל עד אז, נותץ לרסיסים.
חלומי, להיניק את תינוקי, נאלץ להיגנז משום שצרכתי תרופות פסיכיאטריות.
הכאב היה גדול מאוד. לי ולכל סובבי, שחלקם עד היום,
לא מצליחים להבין, כיצד אני יכולה לראות טוב באירוע כה נורא.
אז איך באמת, אני יכולה לקרוא לחוויה כל כך קשה "מתנה" ובלי שמץ של ציניות?
חוויתי שבר נורא – אך השבר הזה, גרם לכך שבניתי את עצמי מחדש,
והפעם הרבה יותר טוב.
מערכות היחסים המשמעותיות בחיי עברו טלטלה. אנשים, מסוימים עזבו את חיי.
ואחרים גילו התמסרות עד אין קץ. זכיתי לקבל אהבה אמיתית וללא תנאי.
זכיתי לגלות, מי עומד לצידי באמת.
"נאלצתי" ללמוד להיעזר באחרים – מתנה שמשמשת אותי עד היום.
התגברתי על הדבר שפחדתי ממנו יותר מכל – אבדן שליטה – ויצאתי חזקה מתמיד.
ההתגברות הזו, שלקחה שנים, הביאה לביטחון פנימי עצום בכך, שאין דבר שלא אוכל להתמודד עימו.
המון פחדים צפו ועלו בי בזמן השבר – בזכותם למדתי להפסיק לפחד מן הפחד עצמו,
וכך יכולתי לצאת לדרך ולהתחיל לחיות את חלומותיי.
קיבלתי עוד הרבה מאוד מתנות מן הכאב הזה.
מתנות שהאור בהן עצום ורב, ועולה עשרות מונים על הכאב שחשתי באותה תקופה חשוכה.
הכאב עבר. אך האור נשאר ועודנו והוא ממשיך וגדל.
והוא לא היה מגיע, ללא הכאב שעברתי.
לולא השבר, הייתי ממשיכה את חיי באותה דרך שחייתי אותם – כי הם היו ממש בסדר.
היו כאבים, אך הם היו נסבלים. הייתי ממשיכה להסתפק
במערכות יחסים לא באמת מספקות. הייתי ממשיכה לקחת עוד ועוד עומס על כתפיי,
משום שלא הייתי לומדת לבקש עזרה. הייתי ממשיכה לעבוד, בעבודה שאני מרגישה בה ממש בסדר,
במקום ממש נפלא, העיקר להמשיך ולהתפרנס.
הייתי ממשיכה לשים את עצמי, ואת ההתפתחות שלי במקום אחרון ברשימה.
הייתי ממשיכה קרוב לוודאי לתת לפחד להמשיך ולנהל את חיי, ולא מעזה לקום ולהגשים את חלומותיי
כפי שאני עושה היום.
והמתנה הגדולה מכל – בזכות השבר הזה, הטמעתי, את היכולת לראות את הטוב גם במצבים הקשים ביותר.
דבר ששינה לעומק את כל חווית חיי.
לכן כשאני מתבוננת על אותה תקופה, אני מודה עליה מכל הלב והנשמה.
כי המתנות שהגיעו לחיי בזכותה הן מדהימות.
כך גם, עם כל הכאבים, שחוויתי בעבר, ועם הכאבים שאני חווה לעיתים גם היום.
כולם צופנים בתוכם מתנות עצומות. שיכולתי להכיר בהן, רק כשהסכמתי לוותר על תחושת חוסר הצדק בשל הכאב.
כאשר כואב, אם מתמקדים רק ברגע הנוכחי, קשה לפעמים לראות כיצד יכול להיות בו טוב.
אך אם מרימים את המבט טיפה גבוה יותר. אם מסתכלים, קצת מלמעלה על הדברים שקורים בחיים,
רואים שגם הכאב הגדול ביותר, מחביא בתוכו המון טוב.
וכמו שאתם רואים, אני מדברת מניסיון.
נכון, שלרוב ניתן לראות זאת רק בדיעבד, אבל עצם המחשבה שיש בכך טוב,
כבר מקלה על הכאב. גם אם עדיין לא רואים ומבינים מהו אותו טוב בדיוק.
כאשר מבינים ומפנימים שטוב זה לא תמיד נעים, קל ונוח, אפשר באמת לחיות מתוך תחושה שהכל לטובה.
אילו יכולתם לראות את הכאבים בחייכם כמתנות, איך היו נראים חייכם?
האם אתם מסכימים לראות אותם כך?
אני מאחלת לכם המשך שבוע נפלא,
שלכם, נעמה ראובן
