התגעגעתי אז באתי :) (הקדמה וסיפור עם תובנה)

אחרי תקופה ארוכה שלא הייתי כאן (כאן הכוונה בבלוג, בכתיבה),

התעורר חזרה החשק לכתוב.

הייתי בשבוע שעבר בכנס שערכה אישה מעוררת השראה – מיה לנדאו המקסימה,

ובו היא דיברה על רצונות, על למה אנחנו עושים דברים ועל מה גורם לנו הנאה,

וזה לא שלא שמעתי לפני כן את הדברים הללו, זה היה האיך והמתי.

הם הגיעו לאזני בדיוק כשהייתי זקוקה להם, ובדיוק בעוצמה ובהתלהבות שאפשרה לעשות איתם משהו,

והם עזרו לי להזכר (בין השאר) עד כמה אני בעצם אוהבת ונהנית מהכתיבה.

עד כמה אני נהנית לחלוק עם העולם את התובנות שאני מגיעה אליהן בדרכי האישית,

עד כמה בא לי שכמה שיותר א-נשים ידעו שאפשר לחיות אחרת,

מתוך בחירה, מתוך שמחה, מתוך הנאה.

ואחרי שנזכרתי, היה ברור לי שאני חוזרת לכתוב.

בלי התחייבויות בובמבסטיות. אבל כל עוד זה עושה לי טוב,

כל עוד אני נהנית, כל עוד יש לי מה לתת ומה לחלוק ובא לי לעשות את זה,

אני כאן. וכן, אני כאן גם כדי להזכיר שאפשר להעזר בי.

שיש לי מה לתת לכן (גברים אתם מוזמנים גם, אבל ביננו, הרוב כאן נשים)

ושאם אתן זקוקות לליווי אוהב בדרך שלכן, 

עם הרבה אהבה, תמיכה ויד מכוונת, וכלים שיכולים לקצר את הדרך,

אני כאן בשבילכן בדיוק.

אם אתן זקוקות למישהי שתלווה אתכן בדרך חזרה לעצמכן,

אם שכחתן קצת (או הרבה) איך זה לאהוב ולקבל את עצמכן,

איך זה להרגיש ראויות, איך זה לחיות בלי טונות של רגשות אשמה,

איך זה להרגיש…

פשוט להרגיש, את כל סוגי הרגשות, בלי לפחד לשקוע לדיכאון או להתפרק מזה,

בלי להאבק כל הזמן בעצמכן, בתחושות שעולות בכן,

ברגשות או מחשבות, שהתרגלתן לחשוב עליהן כ'שליליות',

איך זה להרגיש שאפשר. פשוט אפשרי ובטוח להרגיש הכל מהכל

ושיש מקום לכל התחושות והרגשות שלכן בעולם.

ומתוך כך להיות נוכחות יותר בחיים ולפנות המון אנרגיה, שהיתה מוקדשת לאותם מאבקים פנימיים,

לעשייה שמחה, להנאה.

אז אני כאן. ויהיה לי עונג וכבוד ללוות את מי שזקוקה לכך.

ואחרי שכתבתי את כל זה, רציתי לשתף אתכם באירוע משעשע, שהביא איתו תובנות נחמדות.

אחרי שבכנס (שנקרא תדייקי – תקבלי) נזכרתי כמה חשוב לבקש,

קמתי למחרת בבוקר (בקושי), ובעודי די גוררת את עצמי לטיול הבוקר עם הכלב,

ביקשתי. ביקשתי להרגיש נמרצות. ביקשתי בכוונה מלאה, והמשכתי ליום שלי.

אחרי שהערתי את הילדים (וכבר היה די מאוחר כי גם להם היה קשה לקום),

המשכתי לעבר המטבח להכין להם את הכריכים לביה"ס,

ובמטבח חיכתה לי הפתעה….

שלולית עצומה של פיפי של הכלב. עצומה. הכי גדולה שהוא עשה אי פעם.

ולא שהיתה לו סיבה. הדלת לחצר היתה פתוחה לו, והוא גם יצא לחצר דקה לפני.

ובכל זאת.

זו ההפתעה שחיכתה לי. וכדי שהיא תהיה ממש מושלמת,

הוא השאיר גם מתנה קטנה ממנה בסלון.

הסתכלתי על המתנה הזו ולא יכולתי שלא לחייך – ביקשתי נמרצות לא?

החיים זימנו לי אפשרות להיות נמרצת.

עכשיו רציתי (כן רציתי לא הייתי צריכה או חייבת כי יכולתי גם לתת לזה לחכות), רציתי להספיק בזמן שנותר

גם להכין כריכים וגם לשטוף את המטבח והסלון.

כדי לעשות את זה, גייסתי מתוכי נמרצות.

נחשו מה…. היא היתה שם. בשפע.

קיבלתי שתי מתנות מן הסיטואציה הזו, שבעיניים אחרות היתה יכולה להיות מעצבנת או מתסכלת,

1. הבנתי שכדאי לי לדייק יותר את הבקשות שלי. ביקשתי נמרצות. נכון. אבל אפשר בבקשה בפעם הבאה בטוב?

2. הבנתי שלמעשה כבר היה לי את מה שביקשתי. היתה בי כבר נמרצות, ורק הייתי זקוקה לסיבה כדי לבטא אותה.

המשמעות היא, שבעצם, אני לא חייבת לחכות לאילוצים חיצוניים, שיביאו אותי לבטא אותה.

שאני יכולה לתת לעצמי את הסיבות, את המטרות, לנמרצות, ואז היא תבוטא בכיף ובטוב.

וזה נכון לגבי הרבה מאוד איכויות שאני מבקשת לחיי (ואולי לכולן) – אני מבקשת להרגיש חופש –

הוא קיים כבר בתוכי.

אני מבקשת להרגיש שמחה – היא קיימת בתוכי.

אני מבקשת להרגיש ערך עצמי, שלווה, הנאה, אהבה, אכפתיות, אומץ – כל האיכויות הללו כבר קיימות בתוכי.

עובדה. כבר ביטאתי אותן בעבר.

ועכשיו השאלה היא מה עוזר לי לבטא אותן? מה עורר אותן בעבר?

ועם זה יש לי הרבה מה לעשות. אם אני רוצה.

ואיפה זה נוגע בכן? מה אתן מבקשות לעצמכן? יותר מאשמח לשמוע מכן….

מוזמנות לשתף אותי כאן או באופן אישי במייל

שבוע נפלא שיהיה לנו,

איזה כיף זה לחזור לכאן…

המון אהבה,

נעמה

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה החיזוק השבועי, צמיחה והתפתחות אישית, קבלה ואהבה עצמית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובות פייסבוק

תגובות

Powered by Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *