לאור המלחמה הזו

כן, זו לא טעות לשונית בכותרת.
לאור המלחמה כתבתי, לא לנוכח, לא בעקבות.
לאור.

הימים הם ימים לא קלים (בלשון המעטה) לכולנו,
ולחלק מאיתנו שמתמודדים עם אובדנים אישיים,
עם דאגה לשלום אהוביהם,
עם איום קיומי יומיומי,  עוד יותר.

קטונתי מלכתוב את כאבם.
כל שאני יכולה זה להביא את עצמי,
ולספר את סיפור המלחמה האישי שלי,
שעולה בו הרבה מאוד כאב, ועצב עצב גדול עד כדי שברון לב –
בכל פעם שאני קוראת על עוד פרח שנקטף מאיתנו,
שנקטף ממשפחתו, מעתידו מחלומותיו –
ועולה בו גם המון אור.

המלחמה הזו עבורי,
היא הקרנה פרטית ומוקצנת
של המלחמה שמתרחשת בתוכי מאז ומעולם.
ממש כפי שהקונפליקט הזה,
שמתרחש בחוץ קיים מאז ומעולם.

הכאב הזה שמשתקף בחוץ,
גרם לי לשאול ולבקש לראות בתוכי
את הקונפליקטים הפנימיים, שטרם פתרתי
את כמויות שנאת החינם,
שקיימות בי,
וכשביקשתי בלב שלם – נעניתי.

וכך, בתקופה האחרונה ביתר שאת,
עולים וצפים קשיים פנימיים,
סכסוכים פנימיים,
עולים מקומות של שנאה עצמית,
ושל אי קבלת האחר והשונה,
שיכולתי להיתמם ולהגיד שאינם קיימים בי,
יכולתי להשאר בעמדה יפת הנפש שהייתי בה,
ולספר לעצמי שאני, אני מקבלת אחרים כמו שהם,
שבי, כבר אין שנאת חינם,
שבי (בניגוד למה שאני רואה בחוץ),
אין כל התלהמות פנימית, שיוצאת לרוב כלפי עצמי, וכלפי היקרים לי ביותר,
שאין בי כבר שנאה עצמי, ואני מקבלת את עצמי באהבה.

יכולתי.
אבל בחרתי בכנות ובאומץ לראות ולהרגיש את הכאב העצום,
בכל פעם שזיהיתי בתוכי עוד חלק כזה,
וכנגד, להתרחב באור עצום, בכל פעם שמשהו בתוכי
קיבל ריפוי והשלמה כתוצאה מהתהליך המדהים הזה.

אז אני רואה ביתר בהירות,
מקומות בהם אני שופטת אחרים,
ומזהה יותר ויותר, איך מול אנשים מסויימים,
שכלפיהם אני חווה את השיפוטיות הזו
(למרות שלא פעם סיפרתי לעצמי שאני לגמרי מקבלת אותם)
איך מולם, הלב מעט מתכווץ כשאני אפילו רק חושבת עליהם.
ובאותו רגע, אני ממש לא באהבת חינם.

ואם אני ממש מסכימה להיות בכנות עצמי,
ולהוריד את המסכות, לפחות ביני לבין עצמי,
אני יכולה גם לראות,
מקומות בהם הפרתי הסכמים שעשיתי ביני לבין עצמי.
מקומות שבהם התחייבתי בפני עצמי להפסקת אש
ובשנייה הראשונה שיכולתי,
חזרתי להתקיף את עצמי, או אחרים.

והרבה הרבה חושך עולה מתוכי בתקופה הזו.
הרבה לכלוך פנימי צף ועולה,
וכמו בנקיון יסודי,
ברור לי שאין שום אפשרות אמיתית לנקות הכל בפעם אחת,
אבל שהנקיון השלם הוא אפשרי.
ובכל יום שאני מוכנה,
להסתכל כך על העולם,
אני זוכה לגשת לעוד ועוד פינות חשוכות בתוכי,
ולהכניס לתוכן אור.
התהליך הזה, גורם לכך שמצד אחד,
אני הרבה יותר חשופה ורגישה,
הרבה יותר מרגישה,
משום שאני חייבת להסכים להרגיש באמת,
כדי לעשות את העבודה הפנימית הכבירה הזו.
התוצאה של זה היא שאני חווה את כל הרגשות
בעוצמה רבה מאי פעם.
העצב והכאב עמוקים יותר וגם את השמחה וההודיה והתרחבות הלב.

ואני לא יכולה שלא לראות,
איך ממש כמו אצלי פנימה,
גם בחוץ מתנהל תהליך של ניקוי אינטנסיבי.
הרבה חושך נחשף,
והרבה אור.
ואני ממש לא היחידה שעוברת את התהליך הזה.
שמפנה את המבט פנימה, במקום לנסות לפתור את הקונפליקט בחוץ.
שמרגישה שהדהוד הפנימי, שמתרחב ומתהווה בתוכי,
מהדהד החוצה ובדרך זו משפיע על המציאות החיצונית.
ובעודי כותבת את השורות האלה,
קונפליקטים חדשים-ישנים, ופחדים ישנים חדשים,
צפים ועולים ונותנים לי הזדמנות לרפא בתוכי עוד חלק.

ואיני יכולה שלא לראות, איך גם בחוץ –
הרבה שנאת חינם מתגלה ומולה בקשה כנה לחמלה.
הרבה דברים שלא עלו עד כה על פני השטח צפים ועולים,
ועוברים ניקוי ושינוי.
הרבה חסד וטוב מתגלה. הרבה אחדות ואהבה.
ויותר מהם, הרבה רצון לאחדות ואהבה.

אז כן, יש הרבה חושך במלחמה הזו, אבל גם כל כך הרבה אור.
ויותר מכך, כל כך הרבה הזדמנויות לגלות אור.
ועם כל הכאב, אני לא יכולה שלא לברך על כך.
ברור שהייתי רוצה שהאור יגיע בדרך אחרת.
קלה יותר. כואבת פחות.
אבל זוהי הדרך שבה הוא מגיע עכשיו.
וגם כאן, אני לא יכולה שלא לזהות אמונות פנימיות שקיימות בי
(והגיע הזמן לבחון אותן ולהעיף, את חלקן לפחות אם לא את כולן, לקיבינימט):
שכדי לחוות אור צריך להאבק בחושך,
שאור אמיתי לא יכול לבוא בקלות,
שרק כאשר מישהו מתנגד לי אני יכולה לדעת באמת מי אני,
שהעם שלנו יודע להתאחד רק בזמן קושי…
ועוד רבות "וטובות", שלנוכח קיומן,
מה הפלא שאני חווה מציאות של קושי ומלחמה,
והיות והן ממש לא קיימות רק בי,
אלא הרבה מהן הן קולקטיביות,
העוצמה שלהן מוכפלת במספר האנשים שמאמינים בהן.
והם רבים.

ואני יכולה לשנות רק את עצמי.
ולקוות שהדהוד שלי, של העבודה הפנימית שלי,
ישפיע החוצה על עוד אנשים,
שהרי כל אחד הוא אור קטן, וכולנו ביחד – אור איתן
(וכנראה שלא במקרה דווקא השם הזה נבחר למלחמה הזו).

אז עם כניסת חודש חדש הערב (מנחם אב)
אני מאחלת לכולנו, שנמצא נחמה, ובשורות טובות,
ונחזק כולנו, את האור הפנימי שבתוכנו,
כדי שיחד האור שלנו אכן יהיה אור איתן ובוהק ומאיר.
הנחמה שלי, היא באמונה החזקה,
שאמנם הקונפליקט (הפנימי והחיצוני) קיים מאז ומעולם,
אך הוא כאן כדי להיפתר.

שלכם בהרבה אהבה,
נעמה ראובן – מאפשרת חיים טובים

פורסם בקטגוריה החיזוק השבועי, התמודדות עם קושי ומשבר, התמודדות עם רגשות שליליים והתנהגות שלילית, צמיחה והתפתחות אישית, קבלה ואהבה עצמית, עם התגים , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובות פייסבוק

תגובות

Powered by Facebook Comments

4 תגובות על לאור המלחמה הזו

  1. מאת איילת חומרי‏:

    נעמה המדהימה! כל כך הרבה אומץ יש בך. אומץ להביט, לבחון להתבונן פנימה בזכות הבחוץ. הכתיבה שלך מהדהדת ומלווה, מאפשרת לכל אחד שקורא לעבור את החשיבה לגבי עצמו. את כל כך מיוחדת ביכולות שלך. בתובנות העילאיות!!!

    • מאת נעמה ראובן‏:

      תודה איילת יקרה, ריגשת אותי מאוד. אני שמחה מאוד שכתיבתי נגעה בך.
      בהחלט מעודד לדעת שיש הד לתחושות והתהליכים שאני עוברת, ואת יודעת,
      מה שאת רואה בי, הוא בעצם השתקפות של הטוב שבך 🙂 תודה מכל הלב יקרה

  2. מאת רונית‏:

    הכתיבה שלך היא כל כך מדוייקת ומעוררת השראה. אני ממש מחכה בצמא לקרוא את השיתופים שלך.
    חיבוק גדול,
    רונית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *