אם יש דבר שאליו אני מגיבה
כמעט תמיד בכעס (שלא לומר השתוללות ואבדן שליטה)
זה תחושת חוסר אונים.
התחושה הזו, עבורי,
היא אחת התחושות שעד כה חוויתי כאחת הקשות ביותר.
התחושה הכואבת, שאני לא יודעת מה לעשות,
שאין לי שליטה על המתרחש,
עוררה בי חוסר נוחות ואפילו פחד עמוק.
כל כך לא נוח זה היה,
כל כך כואב,
שכדי לא להרגיש כך ולו לרגע קט,
ניסיתי פעם אחר פעם
לשנות מצבים של תחושת חוסר אונים
על ידי שימוש בכעס.
זה בדרך כלל פוגש אותי מול הילדים,
שכהתנהגות שלהם מתפרשת בעיני כלא רצויה,
ואני לא יודעת איך להפסיק את הסבל הזה,
אני מרגישה חוסר אונים וכעס הוא הרבה פעמים 'התרופה'
לתחושה הקשה הזו.
'תרופה' במרכאות משום שהסבל שאני מרגישה אחר כך בעקבותיו,
גדול יותר מהסבל שחשתי קודם בשל חוסר האונים.
כי אם יש דבר שכואב לי באמת וגורם לי הרגשת סבל,
זה כאשר אני פוגעת באחרים.
הכעס מעורר בי לרגע, תחושה שאני בשליטה,
שבכח הצעקות שלי, הכעס שלי,
אני יכולה לשנות דברים,
שאין לי שום מושג איך ניתן לשנות אחרת (באותו רגע לפחות)
ואכן, לפעמים זה עובד, אפילו הרבה פעמים
(וזו בדיוק הבעיה, כי זה מפתה אותי להשתמש בכלי הזה שוב ושוב)
אני מצליחה להשיג את התוצאה הרצויה,
אבל המחיר…. הו המחיר…
ומה בעצם אומרת תחושת חוסר האונים הזו?
הרי כל מה שהיא אומרת הוא – שאני לא יודעת מה לעשות.
(ואללה??? – באמת ציפית לדעת הכל? את בכלל לא אמורה לדעת הכל)
שהשליטה לא בידי. (פששש…באמת? מתי היא היתה אי פעם בידיך?)
זה כל מה שהתחושה הזו אומרת.
וכשאני מבינה את זה אני מבינה
שזה לגמרי בסדר שאני לא יודעת הכל,
כי שם בדיוק במקום הזה,
אני יכולה לפנות לעזרה של הקול הפנימי שבי,
קולו של הבורא / היקום / אלוהים, שנמצא בכל אחד ואחת מאיתנו,
לפנות אליו ולבקש הדרכה.
כאשר אני לא מתיימרת לדעת הכל,
לדעת מהי הדרך הנכונה,
לדעת בכל רגע ורגע איך צריך לפעול,
כאשר אני מסכימה לא לדעת את כל התשובות,
שם אני פתוחה להדרכה של הכח המדהים הזה.
ומשם מגיעות תשובות מרחיבות לב.
תשובות שלא הגעתי אליהן כשפעלתי מהאוטומט שבי,
מהמקום שרוצה 'לפתור' את מצב חוסר הנוחות כאן ועכשיו ועדיף דקה אחת קודם.
אבל… אם רק אני מסכימה לרגע,
לתת לעצמי להרגיש את הכאב הזה של תחושת חוסר האונים,
לקבל אותו, ולהסכים לא לדעת, להסכים לא להיות בשליטה (כאילו שיש לי ברירה אחרת),
ולהיות עם זה בסדר,
הקונפליקט הפנימי נרגע, הקבלה העצמית מעמיקה,
הסבל, כבר אינו סבל,
ומתוך השקט שנוצר, תשובות מגיעות,
תובנות מגיעות.
את ההסכמה הזו, אני לומדת ומתרגלת עכשיו,
את ההבנה שזה לגמרי בסדר להיות במצב של חוסר אונים.
ובכל פעם שאני נתקלת שוב בסיטואציה כזו,
(כשהילד שלי נמצא בהתקף זעם וזורק חפצים למשל)
אני נושמת עמוק פנימה,
נותנת לעצמי לכמה שניות להרגיש את הכאב שאני חשה,
ומזכירה לעצמי, שזה בסדר להרגיש לא יודעת,
להרגיש חסרת אונים.
ומבקשת עזרה.
בכל פעם שעשיתי את זה, היא הגיעה,
והתגובה שלי לסיטואציה הזו שפעם הוציאה אותי מדעתי,
היתה ממקום אחר לגמרי,
שקט, בטוח קשוב.
אני עדיין מתרגלת.
בהרבה מהמקרים, קופץ עדיין האוטומט.
ייקח לי זמן עד שההבנה החדשה הזו,
ההסכמה החדשה הזו תטמע בתוכי ותהפוך להיות חלק ממני,
וגם זה בסדר…
ובנתיים,
חודש חדש הגיע, וזה זמן מעולה לבקשות,
להתחלות חדשות,
אז אני מאחלת לכולנו חודש טוב
ובשורות טובות,
וחופש נעים לכל היוצאים לחופש
שלכם באהבה גדולה,
נעמה ראובן – מאפשרת חיים טובים
ואני כאן בשביל מי שרוצה להרגיש בסדר,
גם כשלא הכל בסדר…
מוזמנים לקבוע פגישה 054-7556610
