הרבה זמן לא ממש כתבתי. היום בבוקר הבנתי למה.
אני עוברת תהליך מרגש (שתיכף אספר עליו)
והיה לי קשה לשתף כי הרגשתי שהוא עוד לא ממש מגובש,
שאני לא בדיוק יודעת איך לשתף אותו.
בעצם מה שעלה בי זה הפחד מלהיות לא מדוייקת. לא מספיק מובנת.
שאני לא אתקשר בצורה טובה את מה שעובר עלי,
שאולי יעלו רק הספקות והפחדים.
שאני לא אצליח לשכנע (את עצמי) שאני בסדר. ולכן לא כתבתי.
כשעליתי על העניין הזה בבוקר, החלטתי שהדבר הראשון שאני עושה זה לכתוב.
כי אם יש דבר שבו חשוב לי לאמן את עצמי,
זה בלהיות בלתי מושלמת ומדוייקת בעליל, ורצוי בפומבי.
א. כי זה ממילא מה שאני (ומן הסתכם כולנו)
אז להמשיך להחביא את זה זה בעצם להחביא אותי,
ואת הדברים הנפלאים שבי שחלק מהם זה פשוט חוסר המושלמות שלי.
ב. כי כשאני עושה את זה בפומבי אני מתגברת על עוד כמה פחדים שמנהלים אותי – כמו איך זה יראה.
וכיוון שאכפת לי איך זה יראה,
ומסתבר שעדיין אני נמנעת מלעשות דברים בשל הפחד המובן והמוכר הזה, אז אני כותבת.
כדי שזה יראה. ויראה לא מושלם, ויביא איתו את מה שיביא איתו,
ואני אראה שוב, שמה שפחדתי ממנו, בסופו של דבר הרבה פחות מפחיד ממה שהפחד עצמו סיפר לי.
אז מה אני עוברת בעצם בתקופה האחרונה?
לפני כשבועיים קצת לפני פרוץ השנה החדשה שבאה עלינו לטובה,
יצאתי לסוג של דרך חדשה. בשקט בשקט.
לאחר שש שנים תמימות שבהן נלחמתי כדי להתפרנס ודאגתי ללא הרף לעניין הפרנסה,
שבהן שברתי את הראש והכלים, איך לשווק את עצמי,
איך להביא יותר לקוחות, איך להביא לקוחות לסדנה ואיך להגדיל רשימת תפוצה –
איך ואיך ואיך…
לאחר שש שנים כאלה שנלחמתי ללא הפסקה בכל הכלים שהיו לי
וגם בכאלה שרכשתי במהלך השנים הללו.
לאחר שש שנים של התבוננות עצמית עמוקה
בכל הפחדים והעכבות שמנעו ממני לפרוץ ולעשות זאת בפועל… פשוט התעייפתי.
לא רק שהתעייפתי, הבנתי שזה יהיה כבר ממש מטומטם מצידי (תסלחו לי על המילה) להמשיך לעשות זאת.
כיוון שלמרות המלחמה, לא ראיתי כמעט שום תוצאות.
בכל אופן לא כאלה שהשפיעו על חשבון הבנק שלנו.
מה כן קרה?
מרוב מיקוד בדאגה להתפרנס, שכחתי את הרצונות העמוקים ביותר שלי.
יותר גרוע מכך בעצם. לא שכחתי אותם.
רק סיפרתי לעצמי שאין לי זמן בשבילם. ולא הייתי בהם.
לא הייתי ממש עם הילדים שלי,
כי גם כשהייתי איתם הראש היה עסוק במליון דברים אחרים,
עסוק בלהספיק עוד עשרים ואחד אלף דברים.
לא הייתי ממש עם הבית שלי, עם הבעל שלי.
עם הצרכים שלי – כמו ליצור, ליהנות פשוט ליהנות,
לעשות עבורי דברים שאין בהם תועלת מיידית וממשית.
עשיתי זאת כי הרגשתי כל השנים שאני צריכה להוכיח שאני שווה ומועילה, שיש לי ערך.
שיש בי צורך בעולם הזה. ועייפתי.
עייפתי מלחיות במרוץ הזה שאומר לי שיש משהו בעולם שאני 'צריכה' להספיק.
שאני 'צריכה' לעשות.
והבנתי שאני ממש אבל ממש לא רוצה לחיות ככה יותר.
ושמרוב שעשית זאת כל כך הרבה שנים (למעשה כל חיי),
כיליתי המון מהמשאבים ומהאנרגיה האישית שלי,
כי בעצם, לא ממש דאגתי למלא את המחסנים שלי בטוב,
רק עשיתי ועשיתי ורצתי. גם אם זה היה לעיתים במחשבה בלבד.
וכשעשיתי זאת, לא רק שלא השגתי את מה שכל כך דאגתי בגללו,
אלא שגם פיספתי את החיים שלי עצמם. את הדברים שבאמת הכי יקרים וחשובים ללבי. ולא עוד.
אז לפני כשבועיים יצאתי בתור התחלה לשנת שמיטה.
(מה יהיה אחריה? אלוהים גדול…)
שנה שאני מקדישה אותה להנאה.למילוי המצברים.
לעיסוק במה שבאמת חשוב ויקר ללבי.
שאני באמת טובה בו ונהנית לעשות אותו.
לא זה לא אומר שאפסיק ללוות אנשים בדרך.
זה חלק משמעותי מהאהבה שלי.
אבל זה כן אומר, שאני עושה זאת בלי המחשבה 'אני צריכה להתפרנס'.
וזה אומר בפועל, שאני עושה זאת בקצב שלי, ובמינון שמתאים ונכון לי,
מינון שמשאיר לי מקום אמיתי לדברים נוספים שאני ממש אוהבת ורוצה לעשות
למשל, מלבד הנוכחות מול הילדים , הבית והאמנות, למרבה ההפתעה אפילו שלי –
לבשל ולנקות. כן כן (היית מאמינה אמא?)
ושלא ממש עשיתי כי לא היה לי פנאי בעיקר נפשי.
ושאני לא מחפשת כרגע שום דרך, שדורשת ממני אפילו מינימום של מאמץ,
כדי להביא אלי את הלקוח הבא, כדי להגדיל את מעגל הקוראים שלי.
מה שיקרה בקלות ובטבעיות, זה מה שיהיה, ואם יחסר לי את מי ללוות,
אני תמיד יכולה להתנדב. יש אלפי מסגרות שאני יכולה להציע בהן את כישוריי.
ומה זה אומר לגבינו, לגבי החיזוק השבועי?
האמת, אני עוד לא ממש יודעת.
ומרשה לעצמי להיות בלא יודעת.
אמנם מעולם לא כתבתי אותו רק כדי להתפרנס,
אלא בעיקר מתוך הרצון הכן לחלוק בתובנות משמעותיות,
אבל המחשבה הזו בהחלט היתה ברקע,
והיא בין השאר שהביאה לתחושת החובה העמוקה,
שבזכותה כתבתי במשך שש השנים האחרונות בכזו התמדה.
ואני לא רוצה לכתוב מתוכה יותר.
לפחות לא כרגע.
לא רוצה לכתוב מתוך תחושת חובה.
כי אני לא חייבת 🙂 איזה כיף.
ובאמת אני לא יודעת עדיין מה זה אומר על הקצב שבו אעלה פוסטים,
ואשתף בתובנות.
כי אני פורשת לפחות לשנה הקרובה לארץ 'בא לי'.
הארץ הזו, ששנים סיפרו לי שכל כך מסוכן להיות בה,
עד ששכחתי כליל, מה בא לי ועשיתי רק מתוך, אני צריכה.
וכן, יכול להיות שזה לא מאוזן כרגע.
ויכול להיות שיש אפשרות למצוא את האמצע,
רק שכרגע, זה המקום שנכון לי להיות בו.
ואני לומדת להקשיב ללבי ולמה שנכון לי.
ועושה.
ושוב ושוב מגלה, שכשאני במקום הנכון עבורי,
לכל הסביבה שלי הרבה יותר טוב.
אז…
זו לא פרידה דרמטית, וכנראה גם לא פרידה בכלל,
זו הצהרה על סדר חדש,
שעדיין לא גיליתי מהו בדיוק.
אגלה בדרך.
יוצאת להרפתקאה אמיתית,
לחיות מתוך רצון ולא מתוך צורך.
ומה שיקרא לי לשתף,
אחלוק גם אתכם באהבה גדולה.
שבוע נפלא יקרים,
שלכם,
נעמה
