רגשות שמותר ורגשות שאסור

בשבוע שעבר בחרתי לא לכתוב לכם.
עברתי סערה קטנה והתמסרתי אליה.
נתתי לעצמי את הזמן (וכמה שזה לא מובן עבורי)
עלו המון רגשות שהיו צריכים תשומת לב
בעקבות אובדן ההריון שחוויתי.
המון רגשות שעד אותו רגע לא נתתי לעצמי להרגיש.

והבנתי, הבנתי שבאיזה שהוא שלב,
כנראה בילדות המוקדמת,
יצרתי לעצמי קטלוג של רגשות שמותר ורגשות שאסור להרגיש.
אז מותר היה לי להרגיש עצב,
ונתתי לעצמי את הזמן והמקום להרגיש אותו,
אבל אסור היה לי להרגיש אכזבה.
ויש עוד הרבה רגשות שאסור, שלא קשורים לאבדן הזה.
אסור (לי, בקטלוג שלי, ולכל אחד יכול להיות קטלוג אחר)
להרגיש קנאה או שנאה או דחייה ממישהו.
ואם זה ממישהו קרוב אלי זה אסור שבעתיים.

וכך, במשך שנים לא נתתי מקום לכל הרגשות האסורים.
כלאתי אותם בתוכי,
אלא שיחד איתם כלאתי את הלב שלי.
לא הסכמתי להקשיב להם.
לא הסכמתי לתת לעצמי לגיטימציה להרגיש אותם.
כי היו רגשות שמותר והיו רגשות שאסור.

ורק בתקופה האחרונה הבנתי סוף סוף שטעיתי.
שהכל מותר. ויש מקום לכל הרגשות. לכולם.
שהרגשות – הטובים והרעים – הם לא יותר מגלים בים.
באים והולכים.
והלב שלי, הוא הים עצמו.
מסוגל להכיל את כולם.
והוא רחב וגדול
ולפעמים יש בו גלים גבוהים,
ולפעמים שקט.
אבל הים הוא ים.
לא באמת מושפע ומשתנה מכל התופעות הזמניות הללו.
וכשאני נותנת לגלים שבים פשוט להיות,
ומתמסרת אליהם ולא מנסה להתנגד להם ולהקים חומות ומגבלות,
הם עוברים ומתמזגים חזרה עם הים.

אבל מה קורה כשאני כן מנסה להתנגד?
כשאני כן מנסה להגביל?
הכח של הגל מתנגד בעוצמה מול הקיר שבניתי.
ולפעמים כדי להמשיך להחזיק את הקיר אני צריכה לעבות אותו
ולחזק אותו ואז אני מרגישה איך הגלים מכים בו בכח,
רוצים כמו גלים להתרחב, לזרום להמשיך, ולא יכולים.
ופתאום אני מוצאת את עצמי חסומה
אני כבר לא מרגישה את הים,
אני מרגישה בעיקר את הקיר.
ודרך הקיר הזה, אמנם לא עוברים אותם גלים,
אותם רגשות שאסור,
אבל גם לא יכול להכנס שום דבר ואף אחד… 🙁

אבל מה יקרה אם אסיר אותו?
אני לא אוצף? אני לא אטבע?
אני שואלת את עצמי בחשש.
אולי. עונה הקול הפנימי.
לעולם לא תדעי אם לא תנסי…
האם בשם הפחד הזה, את רוצה להשאר בכלא שבנית לך לעד?

והתשובה עולה חזקה וברורה:
לא. לא עוד.
אני מעדיפה לקחת את הסיכון.
ועולה עוד קול שמזכיר לי:
את יכולה לסמוך על עצמך.
את חזקה.
את יכולה לסמוך על היקום.
את מוגנת תמיד.
וגם – את זוכרת מה עושים כשיש סערה בים?
נכון, מרפים. מתמסרים לגלים.
לא נאבקים ומכלים את הכוחות.
אם תעשי זאת,
הכל יהיה בסדר.

ואני מוכנה סוף סוף לנסות.
ומסכימה לקפוץ. מסכימה לסמוך.

כי אני מבינה עכשיו, שהרגשות כולם,
הם מורי דרך לעצמי.
הם מכוונים אותי למה שיותר מדוייק עבורי,
למה שיותר נכון.
דווקא בכך שהם מכאיבים, ולא נעימים.
הם רומזים לי שהתדר שלי לא מדוייק.
דרוש כיוון.
אם אני מתעלמת מהם, או לא מקשיבה להם,
אני גם מאבדת את האפשרות להתקדם אל מה שכן.
אני מאבדת את האפשרות שלי ללמוד מהם.

אז מה זה אומר בפועל? בחיים?
כשאני מרגישה רגש לא נעים עולה בי,
אני קודם כל מסכימה להכיר בו.
לא מנסה להקטין אותו, לטייח,
להכחיש בפני עצמי שזה מה שאני מרגישה,
נורא ככל שהשופט הפנימי שלי יגדיר אותו…
ואני אומרת לעצמי שזה בסדר להרגיש ככה.
ושזה לא אומר עלי שום דבר.
ואני נושמת פנימה לתוכו (לרוב זה לא לוקח יותר ממספר שניות),
שואלת אותו, מה באת להזכיר לי?
מה אתה מבקש ממני?
ותאמינו או לא,
עולות תשובות. מרגשות, מרחיבות לב ומצמיחות.
וכשאני עושה את זה אני חווה שוב את העובדה,
שהרגשות האלה הם באמת כמו גלים,
והם עוברים ומתמזגים עם הים,
כל אחד מהם בקצב שלו.
אבל בסופו של דבר הם עוברים.
כולם.
ואם התמסרתי להם,
הרווחתי גם שיעור והזדמנות להתקדם,
וגם את הלב שלי שנשאר פתוח והתרחב עוד קצת.

ואם גם בכם יש רצון ללמוד להקשיב ללב,
אני כאן כדי ללוות בדרך המרגשת הזו.
אתם מוזמנים להתקשר ולקבוע פגישה 054-7556610

שיהיה לנו שבוע של בשורות טובות,
ולבבות פתוחים,
המון אהבה,
נעמה ראובן – מאפשרת חיים טובים

פורסם בקטגוריה החיזוק השבועי, התמודדות עם רגשות שליליים והתנהגות שלילית, צמיחה והתפתחות אישית, קבלה ואהבה עצמית, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובות פייסבוק

תגובות

Powered by Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *