יש בי אלימות

יש בי אלימות, יש בי צד אלים ואני מקבלת אותי באהבה יחד איתה כמו עם כל שאר הצדדים שבי. ואני מקבלת באהבה את זה שיש אלימות בעולם. זה חלק מהמרקם האנושי. ואני אוהבת את העולם עם האלימות שבו.


יש בי אלימות. יש בי צד חייתי ופראי, שמסוגל לפגוע. הוא לא באמת רוצה את זה – לפגוע הכוונה. אבל הוא כן מבקש ביטוי. היא צצה לעיתים כשאני מרגישה ממש חסרת אונים, חסרת שליטה, ואז פונה לדפוסים שהכרתי מהעבר, כשאחרים לצידי הרגישו חסרי אונים כמותי לנוכח כאב שלא ידעו איך להתמודד איתו 


מה זה מקבלת באהבה? לא אוסרת אותה על עצמי. לא משתיקה אותה. מאפשרת לה ביטוי. גם מילולי וגם פיזי. כי אלימות לא אסורה בעיני, היא פשוט לא כדאית. ובתור אדם שאוהב את עצמו וגם אחרים, אני לא באמת רוצה בכלל לנהוג באלימות, לא בגלל שהיא אסורה, בגלל שלא כדאי לי. זה פוגע בי כשאני פוגעת באחרים.


המשמעות של זה שהיא לא אסורה היא שלפעמים זה אומר שאפגע באחרים. והאמת המדוייקת יותר היא, שגם כשהיא היתה אסורה פגעתי לעיתים באחרים. זה קורה. לפעמים


שנים פחדתי לאהוב אותי איתה. פחדתי שאם אוהב את עצמי איתה היא תתגבר. אם אתן לה לגיטימציה היא תגדל ותהרוס כל חלקה טובה. ואני אהיה רעה ופוגעת ומסוכנת לסביבה. אז אסרתי על עצמי לחלוטין, לנהוג באלימות, וכשנהגתי באלימות כעסתי על עצמי מאוד. הענשתי את עצמי ונהגתי בעצמי באלימות. במילים קשות. בהשפלה עצמית. וככל שעשיתי את זה ככל שסגרתי אותה היא התגברה, כי היא רצתה ביטוי היא היתה כמו אסיר שרוצה לצאת חופשי. והחלשתי את עצמי, שנאתי את עצמי והתוצאה היתה שלא הצלחתי לשנות את הדפוס הזה. לא היה לי כח. אז צרחתי יותר וכאבתי יותר. לקח לי הרבה זמן לקבל, שגם החלק הזה הוא חלק ממני, ושלאהוב את עצמי באמת, זה לאהוב את כל החלקים בתוכי. את כולם. את היפים והפחות יפים. ולמען האמת ככל שאני מתבוננת יותר לעומק, גם אלו שנראים לי לא יפים יש בהם יופי. כי בכאב שהם מעוררים, הם מכוונים אותי להתבונן פנימה, לדייק את הדרך, להקשיב לרצונות הלב. זה רק בתנאי שאני מוכנה לקבל את היותם ולהקשיב למסר שהם רוצים למסור לי.


ומה מוסרת לי האלימות? היא מאותתת לי שאני מרגישה עכשיו חסרת אונים. אלימות היא הכלי שלי לברוח מתחושת חוסר אונים. וכשאני מסכימה להקשיב לה ולקבל אותי איתה, אני יכולה לשמוע את המסר הזה. ושכאני שומעת את המסר הזה, אני יכולה לבחור אם להמשיך לברוח מהכאב או להסכים להרגיש אותו. והיום, אני כבר יודעת שאני בטוחה גם כשאני כואבת. שזה בטוח עבורי להרגיש כאב. גם גדול. גם של חוסר אונים. וכשאני מסכימה להרגיש אותו, אני מגלה שבעצם, אני לא באמת חסרת אונים ושיש לי מה לשנות במצב שלי. והרבה פעמים רק מעצם ההסכמה להרגיש את מה שאני מרגישה, כבר המצב משתנה ואני לא צריכה לעשות שום דבר. שום מאמץ


וזו הסיבה שאני לא אוסרת יותר אלימות. ולא מתנגדת לה, ולא יוצאת יותר נגדה. אני מרשה לי. אני מרשה לאחרים לידי לבטא את האלימות שבהם. אני עוצרת את הילדים שלי רק כאשר האלימות שלהם עומדת ממש לפגוע באחרים, ולא מפני שזה אסור, אלא מפני שלא כדאי להם. כי הם פוגעים בעצמם קשה כשהם פוגעים באחרים קשה. ואני לא מאפשרת לפגוע בי באלימות מפני שאני אוהבת את עצמי ואת הגוף שלי. אבל אני כן מאפשרת לצעוק באלימות. ואני כן מאפשרת לעיתים לזרוק חפצים בבית באלימות, ולקרוע דפים ולהכות כריות, ולבעוט בספה. וכשאני באמת מאפשרת את זה, האלימות מאליה שוקטת, כי כל שהיא ביקשה זה מקום. מקום לכאב שממנו היא בורחת. וכשהוא ניתן לה, היא לא באמת צריכה להרוס ולפגוע.


והיום אני אוהבת את עצמי גם איתה, ולא רק שהיא לא מתגברת בתוכי, אלא היא כמעט לא צריכה להרים את קולה כדי שאשמע אותה. ומספיקה לה מעט מאוד תשומת לב. רק הכרה בקיומה ולהסכים להיות בסדר גם איתה. זה כל מה שהיא מבקשת. זה כל מה שכל חלק בתוכי מבקש. וכשאני מסכימה, אני סוף סוף אדם שלם.

פורסם בקטגוריה החיזוק השבועי, התמודדות עם רגשות שליליים והתנהגות שלילית, צמיחה והתפתחות אישית, קבלה ואהבה עצמית, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובות פייסבוק

תגובות

Powered by Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים