התבלבלתי.
איבדתי כיוון ונכנסתי למקום של חוסר ודאות.
של ערפל גדול.
וזה הפחיד אותי.
מאוד.
הפחיד אותי לא לדעת מהי הדרך,
ומה המטרות שלי,
לא לדעת מה הצעד הבא,
אבל יותר מכל הפחיד אותי פשוט להיות מבולבלת.
כי הרגשתי שזה לא בסדר.
שזה לא נורמלי (ואני הרי, כמו הרבה מאוד אנשים, כל כך מפחדת מלהיות משוגעת)
זה לא בסדר כי אני כבר 'אמורה' לדעת בגילי.
במצבי.
במעמדי.
והרי אני כל כך רגילה להיות 'יודעת'.
ה'אמור' הזה ישב לי על הגב
ולחץ. ולחץ. ולחץ.
והביא איתו כעס עצמי, כאב, אשמה ומה לא.
אז אני מזכירה לעצמי (ולכם) את המשפט המצויין שקיבלתי מגיסתי הנפלאה
(שגם חוגגת היום יומולדת – מזל טוב אסנתי)
'אמור זה שם של דג'.
נעים להכיר – אמור לבן (אמיתי לגמרי, תמונה מויקיפדיה)
ולכן מזכירה לי שעם כל הכבוד לכל הציפיות שלי מעצמי,
ולכל הציפיות שמצפים ממני אחרים, (לא כל כך הרבה כמו שנדמה לי)
מה שיש כרגע זה מה שיש ויש בו המון.
המון טוב. ויש בי המון טוב גם ככה.
ובכלל, אם אני באמת בודקת, אני ממש בסדר. 😛 (ויש סיכוי טוב שגם אתם תגלו אותו דבר על עצמכם)
גם כשאני מרגישה לא בסדר. 😛
ומזכירה לעצמי, את מה שאני מזכירה כל כך יפה למתאמנות שלי,
שזה ממש בסדר להרגיש לא בסדר.
להרגיש מבולבלת,
לא לדעת את הדרך,
הרי רק ממקום כזה יכולה להתחיל חקירה,
רק ממקום של חוסר ודאות ניתן לגלות דברים חדשים
שהרי אם הכל כבר ברור אין יכולת לגלות שום דבר חדש.
רק ממקום כזה אפשר לקבל הדרכה אמיתית,
לתת ליקום להוביל. (וכשנותנים לו – הוא המדריך הכי טוב שיש)
אם אני מוכנה לשחרר את הפחד מלא לדעת ופשוט לצעוד בדרך,
יש פה הזדמנות להמון גילויים חדשים,
לחזרה לסקרנות ילדית אפילו.
להמון המון למידה ובעקבותיה צמיחה.
אז אני משחררת באהבה את דג האמור שלי….
ואיתו את תחושות האשמה והכעס,
ומאפשרת לעצמי פשוט לא לדעת ואולי אפילו להתחיל להינות מזה….
ובוחרת שוב לקבל את עצמי כמו שאני
ולאהוב את מה שיש ואותי כמו שאני.
ויכול להיות שהוא יחזור ואצטרך לשחרר אותו שוב… אז מה?
זו חתיכת דרך,
אבל איזה כיף – שכל השיעור בסוף הוא ללמוד לאהוב לא?
שיהיה לכולנו המשך שבוע נפלא,
שלכם בהמון אהבה,
נעמה ראובן – מאפשרת חיים טובים
