נעמה ראובן

אחת השאלות שאני נשאלת הכי הרבה היא –
מה זה אומר להפסיק להלחם ולהתחיל לנוח?
האם המשמעות של זה היא שלא נעשה יותר כלום?
שפשוט ננוח כל היום?
איך אפשר לחיות כך? איך אפשר להתפתח?
להשיג משהו? בכל זאת יש מציאות שטופחת לנו בפרצוף….

יש בי אהבה והיא תנצח….
המשפט הזה שנשמע כל כך אופטימי וחיובי,
מכיל בתוכו קונפליקט שמייצר דווקא המון קושי ולחץ,
בעיני לפחות.

כמעט שבועיים שנחתי לגמרי, וזה לא שהייתי חולה במחלה קשה מאוד, תודה לאל,
כדי שיהיה לי תירוץ טוב לעשות את זה. אלא שהבנתי, שכדי להחלים ממש,
ולא להשאר בלופ הזה של מחלה, מנוחה, החלמה חלקית, חזרה למירוץ, ושוב התדרדרות,
ושוב מנוחה וחוזר חלילה, אני זקוקה למנוחה מוחלטת. וזה היה מאוד לא קל לעשות את זה.

– תפסיקי לדבר, מילים לא עוזרות לי בכלום. – כך הבן הצעיר שלי,
כשניסיתי לעזור לו להתמודד עם פחד מסויים.
– אתה צריך פשוט להרגיש את זה לבד? שאלתי אותו
– כן. הוא ענה לי.

על מה שלמדתי בזכותו – הפוסט הבא…

פוסט שנכתב בעקבות שיחה עם אישה אהובה, שחלתה בסרטן, שהבינה את התובנה שעולה בו, רק אחרי שחלתה.
משתפת אתכם, כי ממש לא צריך לחלות במחלה קשה, כדי להבין את זה…

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ביישנית.
בהתחלה מאוד. לאט לאט פחות ופחות, אבל שמרתי חלקים נרחבים של ביישנות,
ליתר בטחון. כי זה בדיוק מה שהיא נתנה לי – בטחון. והיום…. היום המחיר שאני משלמת עליה כבד לי מדי

על שני מצבים,
שהמחישו לי עד כמה אני פרפקציוניסטית לפעמים,
עד כמה קשה לי לטעות במקרים מסויימים,
ואיזה מחיר כבד אני משלמת על כך
שאני לא מאפשרת לעצמי להרפות ולהיות לא מושלמת.

שיעור שלימדו אותי הקונפליקטים (הרבים) בחיי ואיך דווקא הם הביאו לשקט פנימי

היתה מישהי בסביבתי,
שהיה לי מאוד קשה איתה.
בכל אינטרקציה איתה הרגשתי המון מרמור מצידה,
המון שיפוטיות. הרגשתי שהיא כל הזמן מנסה לחנך אותי.
וזה היה לי מאוד לא נעים. – אז מה השתנה ואיך – על כך בפוסט הזה…

איך כמעט ולא כתבתי הערב חיזוק שבועי, ומה הפך את הקערה על פיה ונתן לי כח לשבת ולכתוב….
שיעור מאלף שעברתי בניהול אנרגיה אישית ושמחה לחלוק איתכם