רוצה לדעת מה מכעיס אותי?
מה בעצם מכעיס אותך? מה גורם לך לכעוס? להתרגז? לרטון? להתמרמר? הרי המחיר שמשלמים על כך כל כך יקר…. בשורה התחתונה, בניתוח כן של הרבה
לקבלת המסרים ישירות אליכם – הצטרפו לקבוצת הווטסאפ השקטה שלי – לחצו כאן
זו קבוצה בה רק אני יכולה לענות ולהעלות תכנים, לכן אין בה חפירות מיותרת. אני מעלה תכנים פעם- פעמיים בשבוע לכל היותר.
מה בעצם מכעיס אותך? מה גורם לך לכעוס? להתרגז? לרטון? להתמרמר? הרי המחיר שמשלמים על כך כל כך יקר…. בשורה התחתונה, בניתוח כן של הרבה
"לא מה שאתה אוכל גורם למחלות שלך, אלא מה שאוכל אותך" -אנונימי- ומה הוא אחד הדברים שאוכלים הכי הרבה את רוב האנשים? נכון, כעס. ואני
היום בבוקר (שבת) בשעה 8:15 הטלפון בביתי צלצל.
כדי שתבינו מה המשמעות של המשפט הזה אספר שאני אמא לילדים די קטנים שסוף סוף נהיו קצת עצמאיים ובזכות עובדה זו רק לא מזמן חזרתי לישון בשבת בבוקר עד מאוחר (במקום לקום בשעה 5:30 כמו בכל יום רגיל).
יצא לך להיות בתחושה, שעשית כבר המון, התאמצת, נתת את הנשמה כדי להשתנות, ובכל זאת נראה כאילו נשארת באותו מקום? אחת האשליות שיוצר עבורנו הכח
אצל ילדים, ישנה תופעה חיננית –
שלפעמים אם נודה על האמת עולה לחלקנו על העצבים –
הם מסוגלים לשאול את אותה שאלה שוב ושוב, זאת על אף שקיבלו תשובה כבר בפעם הראשונה.
לפעמים, השאלות הן על דברים שנראים כה פשוטים וטריוויאלים,
שלבסוף אצלי לפחות (ואולי לא רק אצלי?) אוזלת הסבלנות ואני רוטנת:
"אבל כבר הסברתי את זה כמה פעמים. מה אתה לא מבין? כמה פעמים צריך להסביר לך????"
כתבתי לא פעם על כך שצמיחה אמיתית מגיעה
מתוך התנגדות לטבע הבסיסי שלנו (כל אחד וטבעו שלו),
אשר מושך אותנו למטה ובכך מאפשר לנו את הבחירה –
האם להתאמץ לעלות ולצמוח או להיכנע לפיתוי של סיפוק מיידי ובסופו של דבר לשקוע.
הטבע הבסיסי שלי, מושך אותי לא פעם להתעצל, לוותר לעצמי, לרחם על עצמי, לעגל פינות.
זה טבעי – מודה ולא בגאווה רבה.
באחד מבקרי השבוע, כשעמדנו לצאת אל הגן,
שמתי לב שחולצתו של בני הגדול הוכתמה מארוחת הבוקר.
מיד ביקשתי ממנו לעלות ולהחליף את החולצה לחולצה נקייה – הגיוני לא?
אלא שבעיניו זה לא היה הגיוני.
למה להתאמץ? זה במילא לא ישנה שום דבר בעולם."
"גם אם אני אשתפר, שאר האנשים ימשיכו להתנהג אותו דבר – אני פשוט אצא פראיירית"
"יש כל כך הרבה מה לתקן בעולם הזה – למה להתחיל בכלל? ממילא זה לא יעזור. ממילא זו תהיה רק טיפה בים"
כאשר שואלים אנשים מה הם רוצים בחיים – הרבה מהם עונים – אהבה.
רוב האנשים רוצים להרגיש אהובים ואוהבים. אהבה הינו הרגש הכי ממלא שקיים בתוכנו.
יחד עם השתוקקות זו קיים בתוך רוב בני האדם מנגנון, אשר מרחיק אותם בדיוק ממנה – השיפוטיות.
"מה שמפחיד אותנו הוא לא המציאות,
אלא המציאות כפי שהיא נתפסת במוחנו"
אפיקטטוס (55- 135 לספירה), פילוסוף יווני סטואי
מהציטוט המצורף ניתן להבין שתפיסת המציאות – כלומר הפרשנות שאנו מעניקים במחשבתנו
למה שעיננו רואות ואוזנינו שומעות – היא זו שתקבע את מה שנרגיש כלפי האירועים שחלים סביבנו.