כעס

מה שאני דורשת מעצמי אני דורשת גם מאחרים!

זה היה המשפט שדגלתי בו במשך שנים רבות.
ואוי אוי אוי כמה צער שהוא הביא לחיי. באיזה אופן הוא גם לי צער, ומה המשפט שהחליף אותו? על כך בחיזוק השבועי

"הקושי בשבילי הוא אכן לתת ולקבל בלב פתוח, לא את הטכניקה של הנתינה ואפילו ההקשבה, אלא את הלב.
לב פתוח, כמה לא פשוט ליצור את זה, וזה הכרחי כדי לקבל את הכל באמת…"

כך כתבה לי בכנות מרגשת, אחת הקוראות הנפלאות של החיזוק השבועי,
בתגובה לפוסט הקודם – לקבל הכל.
ובאמת, אמנם נתינה היא המפתח שבאמצעותו נוכל לקבל הכל, אך על מנת שבאמת נוכל לקבל דרכה הכל, עליה להיות נתינה מכל הלב.
מה זה בעצם אומר נתינה מכל הלב? איך עושים זאת בפועל?

פוסט אישי ביותר, על הדרך שעשיתי ממרַצה אחרים ופועלת מפחד למשהי שמחוברת לרצון האמיתי שלה.

יצא לי השבוע לשבת לקפה עם חברה, בשיחה איתה קרה משהו מצחיק שחידד לי תובנה,
שכבר חלקתי אתכם בעבר.
תובנה חשובה, שאם משתמשים בה, הרבה כעס, תסכולים וחוסר הבנות נפתרים ברגע.

מה בעצם מכעיס אותך? מה גורם לך לכעוס? להתרגז? לרטון? להתמרמר? הרי המחיר שמשלמים על כך כל כך יקר…. בשורה התחתונה, בניתוח כן של הרבה

"לא מה שאתה אוכל גורם למחלות שלך, אלא מה שאוכל אותך" -אנונימי- ומה הוא אחד הדברים שאוכלים הכי הרבה את רוב האנשים? נכון, כעס. ואני

היום בבוקר (שבת) בשעה 8:15 הטלפון בביתי צלצל.
כדי שתבינו מה המשמעות של המשפט הזה אספר שאני אמא לילדים די קטנים שסוף סוף נהיו קצת עצמאיים ובזכות עובדה זו רק לא מזמן חזרתי לישון בשבת בבוקר עד מאוחר (במקום לקום בשעה 5:30 כמו בכל יום רגיל).

אצל ילדים, ישנה תופעה חיננית –
שלפעמים אם נודה על האמת עולה לחלקנו על העצבים –
הם מסוגלים לשאול את אותה שאלה שוב ושוב, זאת על אף שקיבלו תשובה כבר בפעם הראשונה.
לפעמים, השאלות הן על דברים שנראים כה פשוטים וטריוויאלים,
שלבסוף אצלי לפחות (ואולי לא רק אצלי?) אוזלת הסבלנות ואני רוטנת:
"אבל כבר הסברתי את זה כמה פעמים. מה אתה לא מבין? כמה פעמים צריך להסביר לך????"

באחד מבקרי השבוע, כשעמדנו לצאת אל הגן,
שמתי לב שחולצתו של בני הגדול הוכתמה מארוחת הבוקר.
מיד ביקשתי ממנו לעלות ולהחליף את החולצה לחולצה נקייה – הגיוני לא?
אלא שבעיניו זה לא היה הגיוני.