מודעות

באיזה שהוא שלב, כנראה בילדות המוקדמת,
יצרתי לעצמי קטלוג של רגשות שמותר ורגשות שאסור להרגיש.
וכמה כאב שזה הביא איתו…

מגיעות אלי לקליניקה הרבה מתאמנות (ומתאמנים)
שמה שמשותף להם, הוא שהן מרגישות (ומרגישים)
שהן לא טובות. פגומות באיזה שהוא אופן.
ואני כל כך מבינה אותן. שנים הרגשתי ככה…

אחד הדברים המדהימים בנוגע לאמונות,
שאני מגלה אותו שוב ושוב מחדש,
הוא עד כמה האמונות פשוט מנהלות את החיים.
ולכן, כשהן אמונות לא נכונות,
הן פשוט מזיקות לי.
וכלי פשוט שעוזר לזהות, מאיזה סוג האמונה שלנו.

החג הזה הביא אותי לשיאו של תהליך ממושך שעסק בחירות אישית.
תהליך שבו למדתי (שוב) לבחור מתוך חירות ולא מתוך פחד. ובתהליך הזה אני רוצה לשתף אתכם

למה אני קודם?
"למה אני קודם? – שהוא יבקש סליחה ראשון" – משפט שנדמה לי
אין איש שלא שמע – או אולי אפילו אמר בעצמו – לפחות פעם.
למה אני קודם?
שאלה שמביעה הרבה תסכול, והיא אחת השאלות שהרבה מאוד אנשים שרוצים שינוי שואלים את עצמם.
למה אני צריכה להתאמץ ולהשתנות? למה שלא הוא/ היא/ הם / העולם יתחיל קודם?

במציאות של כל אחד מאיתנו קיימים גורמים שאינם בשליטתנו ואשר לאו דווקא משמחים אותנו.
אז איך שומרים על מודעות חיובית, גם כאשר מסביב לא הכל נראה טוב?

המציאות במדינה הזו, לא מאפשרת להאמין בטוב. כל הזמן שומעים על דברים נוראים שקורים פה. כל היום בחדשות, רצח, אונס, אנשים פה השתגעו. וזו המציאות

כמה אפשר? שאלו אותי לא אחת המתאמנות שלי.
כמה אפשר עם עוד ועוד אתגרים שהחיים מציבים?
אני מתקדמת אבל כל פעם יש עוד קושי חדש.
מתי מגיעים? מתי מגיעים לשקט?
אני רק רוצה שקט….

"לא כל יום הוא יום טוב,
אבל בכל יום ניתן למצוא משהו טוב" (אנונימי)

אני רוצה להרחיב את המשפט הזה לגבי כל דבר שקורה לנו.
לא כל דבר הוא דבר טוב, אך בכל דבר ניתן למצוא משהו טוב.
גם בדברים הקשים ביותר.
זה עניין של אימון.

מותר ואפילו כדאי לומר 'לא'. אז למה זה כל כך קשה לי לפעמים?