אני עפה… (רוצה גם?)
אחרי שסיימתי בהנאה מאה ימים של שמחה,
בחרתי לאתגר את עצמי בפרוייקט שהוציא אותי לגמרי מהנוח ונגע בכל הפחדים החשוכים שלי –
מאה ימים של פרגון עצמי…….
לקבלת המסרים ישירות אליכם – הצטרפו לקבוצת הווטסאפ השקטה שלי – לחצו כאן
זו קבוצה בה רק אני יכולה לענות ולהעלות תכנים, לכן אין בה חפירות מיותרת. אני מעלה תכנים פעם- פעמיים בשבוע לכל היותר.
אחרי שסיימתי בהנאה מאה ימים של שמחה,
בחרתי לאתגר את עצמי בפרוייקט שהוציא אותי לגמרי מהנוח ונגע בכל הפחדים החשוכים שלי –
מאה ימים של פרגון עצמי…….
בעקבות אירוע מצער לכאורה קטן, אך מכונן עבורי, בחנתי שוב את נושא ההערכה והכרת התודה בחיי,
משתפת איתכם באהבה את התובנות שהגיעו.
בתור נערה צעירה וחסרת סבלנות
כמה נהגתי להתרגז מאיטיות…
לא מפליא שכבוגרת, אחד הדברים שהכי קשה לי לקבל,
הוא את עצמי כשאני מתקדמת באיטיות.
אחת השאלות שאני נשאלת הכי הרבה היא:
איך? איך יש לך כח ואנרגיה להתעסק כל הזמן בשינוי פנימי בהתבוננות פנימית?
זה לא מעייף?
ואני מוצאת את עצמי עונה שוב ושוב – לא. זה לא מעייף. זה מהנה. זה ממלא ובעיקר מרגש מאוד. 🙂
אבל מאין יש לי את האנרגיה להתמיד ולעשות זאת? בפוסט הזה אני חולקת אתכם את הסוד שלי להתמדה בתהליכי שינוי.
אני כבר אחרי שתי מדורות ל"ג בעומר, ועוד אחת לפני. ודווקא בחג הזה, של אש המסמלת התלהבות והשתנות, מצאתי את עצמי שוב מתקשה לכתוב לכם.
"אתה נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיך. ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות." רבי נחמן מברסלב להיות כאן ועכשיו. לחיות בהווה. לחיות את הרגע
כתבתי לא פעם על כך שצמיחה אמיתית מגיעה
מתוך התנגדות לטבע הבסיסי שלנו (כל אחד וטבעו שלו),
אשר מושך אותנו למטה ובכך מאפשר לנו את הבחירה –
האם להתאמץ לעלות ולצמוח או להיכנע לפיתוי של סיפוק מיידי ובסופו של דבר לשקוע.
הטבע הבסיסי שלי, מושך אותי לא פעם להתעצל, לוותר לעצמי, לרחם על עצמי, לעגל פינות.
זה טבעי – מודה ולא בגאווה רבה.