מה שאני דורשת מעצמי אני דורשת גם מאחרים!
זה היה המשפט שדגלתי בו במשך שנים רבות.
אמרתי אותו בגאווה לא מוסתרת –
רומזת לכך שאני דורשת המון מעצמי,
שהסטנדרטים שלי הם הגבוהים ביותר
ומטעם זה יש לי הזכות לדרוש מאחרים לא פחות.
אוי אוי אוי כמה צער שהמשפט הזה הביא לחיי…
כמה קשיחות עצמית גלומה בו.
המילה הזו "לדרוש" טומנת בחובה כל כך הרבה קושי.
כל כך הרבה קשיחות עצמית לא מתפשרת.
כל כך מעט חמלה עצמית.
כל כך הרבה ציפיות שמטבען מובילות לכיוון אחד בלבד –
לאכזבה. ומהאכזבה – לכעס, לתסכול, לעלבון.
כי מעולם לא עמדתי בציפיות שלי מעצמי.
הן היו גבוהות מדי.
ציפיתי מעצמי למושלמות. לא פחות.
ומה לעשות שאני רק אדם.
והכואב יותר, שאת אותו דבר,
השלכתי גם על אחרים.
דרשתי מהם וציפיתי מהם…
ואוי אוי אוי כמה כאב, אכזבה כעס שזה הביא לחיי.
אף אחד לא אוהב שדורשים ממנו משהו. בטח לא אני.
ככל שדרשתי יותר – קיבלתי פחות.
אז אם לא לדרוש אז מה כן? הרי איך ידעו מה אני רוצה וצריכה?
לבקש.
זה לא רק שינוי סמנטי.
בקשה נעשית בהרבה יותר רוך,
בהרבה יותר ענווה. לא ממקום של 'מגיע לי'.
יש ב'דורשת' משהו מעט כוחני.
וכנראה שלא סתם בהחלפת אות אחת בלבד
מקבלים את המילה 'דורסת'…
אבל מעבר לכך –
כאשר אני דורשת – איני משאירה מקום ל'לא'.
אין אפשרות לסירוב.
ומה קורה אם בכל זאת מסרבים לי (וזה כמובן קורה לא פעם…)–
אז אני כועסת ומתוסכלת ומאשימה….
ואילו כאשר אני מבקשת –
אני מעניקה מראש את הזכות לאדם האחר (וגם לעצמי)
לסרב לבקשתי.
כן. גם לי יש זכות לסרב לי. 🙂
אני מבקשת מעצמי להתאמץ ולהיות רחומה,
סבלנית, אוהבת, אבל…
לא תמיד אני יכולה להיענות לבקשתי. 😉
לפעמים האימון הזה גדול עלי,
והנכון עבורי הוא קצת לנוח.
ולהיות קצת פחות מושלמת…
אז החלפתי את 'דורשת' ב'מבקשת'.
והכנסתי הרבה יותר רוך לחיי,
ושחררתי המון אכזבות וכעסים שנבעו מדרישות
לא ריאליות. מציפיות שלא יכלו להתמלא…
אבל איפה ה'דורשת' בכל זאת באה לידי ביטוי?
אך ורק באופן של "נאה דורש, נאה מקיים"
המשפט התהפך.
לא את מה שאני דורשת מעצמי אני דורשת מאחרים…
אלא – לפני שאני בוחרת לדרוש מאחרים…
כדאי שאבדוק היטב שאני דורשת את זה קודם כל מעצמי…
ומה דעתכם?
איפה אתם עומדים בנושא הזה של דרישות מול בקשות?
אשמח שתשתפו אותי כאן למטה או במייל האישי שלי.
שיהיה לנו
אחרי החגים נפלא,
שלכם,
נעמה ראובן – מאפשרת חיים טובים
