על חירות ובחירה

"אין לי ברירה, אני חייב/ת ללכת לעבודה", "אין לי ברירה, אני חייב/ת לנקות/ לבשל/ לטפל בילדים", "אין לי ברירה, אני חייב/ת לסיים לכתוב את המצגת הזו בזמן" משהו מזה מוכר לך?

"ברגע שעבד מאמין, כי לא ימשיך להיות עבד,כבליו נושרים.
הוא משחרר את עצמו ומורה את הדרך לאחרים.
חירות ועבדות, הן מצבי נפש."
מהאטמה גאנדי (1969-1948)

אחת האמונות שבאמצעותן אנשים רבים כובלים את עצמם
באופן סמוי ובלתי מודע
היא האמונה שאין להם בחירה.
במקרים הקיצוניים, אותם אנשים מרגישים שהם חיים את כל חייהם באופן מסוים כי
אין להם ברירה אחרת.

במקרים היותר שכיחים (ואני באופן אישי לא מכירה מישהו שלא נפל בבור הזה) –
התחושה הזו נוגעת רק בחלקים מסוימים של החיים. –
"אין לי ברירה, אני חייב/ת ללכת לעבודה",
"אין לי ברירה, אני חייב/ת לנקות/ לבשל/ לטפל בילדים",
"אין לי ברירה, אני חייב/ת לסיים לכתוב את המצגת הזו בזמן"
משהו מזה מוכר לך?

בכל פעם שאני אומרת "אין לי ברירה – אני חייבת לעשות את זה", "אני מוכרחה" או "אני צריכה"
אני בעצם אומרת לעצמי באופן בלתי מודע שאין לי בחירה במצב הזה.

ואיך מרגיש מי שאין לו בחירה? – כבול.
כבול בכבלים בלתי נראים, אך מרגישים בסופו של דבר מוחשיים ביותר.

הביטויים האלה כל כך שכיחים בשפה שלנו,
עד שרוב האנשים לא שמים לב כמה פעמים ביום
הם משתמשים בהם.
כמה פעמים ביום הם אוזקים את עצמם במו פיהם באותם אזיקים סמויים.

בכל פעם שאנו משתמשים באחד מהביטויים הללו,
אנו כמו מוסיפים משקל לשלשלאות שכובלות אותנו.

מה הפלא אפוא, שאנשים מרגישים תקועים, עייפים, חסרי אנרגיה?

דמיינו רגע את הסיטואציה –
להסתובב ימים שלמים, לעבוד, ללמוד ולתפקד כשסביב הרגליים שלשלאות כבדות .
האם אפשר להרגיש
משהו אחר בכלל במצב זה?

אלא שבאותה מידה שבמחשבתנו אנו מאמינים לכך שאין בחירה, ובכך כובלים את עצמנו,
ניתן באמצעות אותו כלי ממש – המחשבה או יותר נכון המודעות – לשחרר את עצמנו.
זה דורש אימון והשקעה אך זה שווה את המאמץ ובגדול.

שיהיה שבוע מלא אור ושמחה לכולנו,
שלכם,
נעמה ראובן

שתפו מאמר

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.