ישנו משפט חזק וחכם של אלכסנדר גראם בל שאומר כך:
"כשנסגרת דלת אחת – נפתחת אחרת,
אבל לעיתים קרובות אנו ממשיכים להביט בצער רב כל כך בדלת הסגורה,
עד שאיננו רואים את זו שנפתחה בפנינו."
בדרך כלל נהוג לפרש אותו בהקשר של הזדמנויות בחיים.
הזדמנויות שמתפספסות מפני שאנו עסוקים בלהתאבל על מה שהפסדנו.
אבל יש עוד דבר מהותי והרבה יותר יומיומי,
שהרבה מאוד אנשים מפספסים (כולל אותי לא פעם).
דבר, שלא נחשב בדרך כלל להזדמנות באופן המקובל משום שהוא כל כך שכיח.
הרבה מאוד אנשים מפספסים
מדי יום הזדמנויות לשמחה.
לא פעם ולא פעמיים (בלשון המעטה), מצאתי את עצמי,
לאו דווקא מתאבלת, או מצטערת על משהו שנגמר,
אלא עסוקה בלהצטער על משהו שאני מרגישה שחסר לי.
לא פעם קרה לי, שהייתי כל כך ממוקדת בצער על מה שאין לי,
על מה שאיני יכולה או שקשה לי להשיג,
שפיספסתי בגדול את כל מה שיש כבר.
לא פעם הייתי ממוקדת בקושי שלפני, בלחץ הרגעי,
שלא זכרתי בכלל את השפע והטוב שקיים בחיי.
החמצתי באותם רגעים הזדמנות אמיתית להיות שמחה כאן ועכשיו.
העניין הוא, שלמרות שנושא ההתמקדות ב"יש" ברור ומובן לרוב האנשים,
הרבה מאוד אנשים מוצאים את עצמם מרוכזים רוב הזמן במה שאין.
זה פשוט הרבה יותר קל.
כי כדי להעריך באמת את מה שיש כבר עכשיו,
נדרש לא מעט מאמץ.
נכון שקל יחסית לרוב האנשים,
לערוך רשימה מפוארת של דברים נהדרים שיש בחייהם,
אולם להרגיש באמת בעומק הלב,
את עוצמת ההערכה והוקרת התודה על כך,
עד כדי כך שמרגישים ממש שמחה והתרגשות,
מכך שדברים נהדרים אלו אכן בחיינו –
זה כבר קל פחות.
זה דורש מאמץ.
איך עושים את זה בכל זאת?
מקדישים להכרת תודה זמן באופן ממוקד ומכוון מדי יום
ואפילו כדאי לעצור כמה פעמים ביום לשם כך.
עוצרים ונזכרים בדבר אחד או שניים, שעליהם אנו מכירים תודה עמוקה.
ומתמקדים בכך מספר שניות.
נלי תורג'מן, מאמנת יקרה שזכיתי להתאמן אצלה
המליצה לי על התמקדות של 17 שניות בכל דבר עליו אנו מכירים תודה –
משך זמן שגורם לשינוי תדר שהרגישים ביננו יכולים להרגיש פיזית ממש.
העקביות וההתמדה חשובות ומשמעויות,
אך יש לשים לב, שהם לא הופכות את הכרת התודה
לריטואל אוטומטי, שמרוקן אותה מתוכן.
תשומת הלב, צריכה להיות לתחושה של הכרת התודה.
לא די לדעת בראש, שיש לנו על מה להודות,
אלא לעשות את המאמץ וממש להרגיש זאת.
אחד הדברים שעוזרים להרגיש זאת,
הוא לדמיין לכמה שניות שאותו דבר נעלם מחייך
ואז להזכר שהוא דווקא כן קיים, ועד כמה זה נפלא שזה המצב.
הכרת תודה כזו, שהיא משמעותית – מעוררת שמחה בלב.
ואם משקיעים בכך זמן בעקביות,
ניתן לשמור על תדר של שמחה לאורך זמן.
"עצבות נועלת שערי שמיים,
תפילה פותחת שערים נעולים,
והשמחה בכוחה לשבר חומות!"
הבעש"ט
