כתם על החולצה

באחד מבקרי השבוע, כשעמדנו לצאת אל הגן, שמתי לב שחולצתו של בני הגדול הוכתמה מארוחת הבוקר. מיד ביקשתי ממנו לעלות ולהחליף את החולצה לחולצה נקייה - הגיוני לא? אלא שבעיניו זה לא היה הגיוני.

הבן שלי (שיזכה לחיים ארוכים)
הוא המורה הגדול ביותר שלי.
השבוע, הוא לימד אותי שיעור עצום על התנהגות שתלטנית
ומה באמת עומד מאחוריה –
התנהגות שאני מודה בצער שאני לוקה בה לעיתים קרובות.

בזכותו של בני, שמתי לב עד כמה התנהגות זו דומיננטית בהתנהלותי
ומה היא גובה ממני –
ומכאן הדרך לעבודה פנימית ונסיון תיקון היתה קצרה.

אז מה היה הסיפור?

באחד מבקרי השבוע, כשעמדנו לצאת אל הגן,
שמתי לב שחולצתו של בני הגדול הוכתמה מארוחת הבוקר.
מיד ביקשתי ממנו לעלות ולהחליף את החולצה לחולצה נקייה – הגיוני לא?

dirty_shirtאלא שבעיניו זה לא היה הגיוני.
החולצה היתה יפה מאוד בעיניו והוא הרגיש יפה איתה
ולא ראה כל סיבה להחליף אותה בגלל כמה כתמים קטנים.

בתגובה, אני אמנם לא המשכתי לנסות לכפות עליו להחליף חולצה,
אך פתחתי במתקפת שכנועים נמרצת
שבמסגרתה מצאתי את עצמי מנסה כל טיעון הגיוני (ולא ממש הגיוני)

 

 

כדי להביא אותו למסקנה שאני צודקת וכדאי לו להחליף חולצה.

תוך כדי שעשיתי את זה,
שמתי לב שאמנם אני לא כופה עליו לעשות כרצוני,
(שזו התקדמות כשלעצמה)
אך הסיטואציה הזו מייצרת המון מתח בתוכי וכעס
על כך שהוא לא מסכים איתי ושאני מתעייפת ממנה ומאבדת סבלנות.
בגוף הרגשתי פיזית איך הלסת מקשה ככל שאני ממשיכה במאמצי השכנוע והלב נאטם.

ילדי הקט – שהפגין הרבה יותר תבונה ורגישות ממני בסיטואציה הזו –
אמר לי כך: "את עושה פיל מנמלה. אלו רק כמה כתמים.
אני עדיין יפה. את לא רואה אותי."

ואוי כמה שהוא צדק.

בהסתכלות כנה אלו היו הדברים שבאמת ראיתי –
ראיתי את המבטים שנועצות בי המטפלות
בגן כשאני באה עם ילד ולו חולצה מוכתמת.
בדימיוני ראיתי אותן שופטות אותי כאמא מזניחה (כן הדמיון התפרע),
כאמא לא אכפתית שלא מקפידה על בגדים נקיים לילדיה
ואולי אפילו אמא לא נקייה שלא מכבסת.
ראיתי את עצמי בלבד. איך אני מרגישה בסיטואציה הזו ומה יחשבו עלי.

ומה לא ראיתי?
לא ראיתי איך ההתמקדות בכתמים
וניסיונות השכנוע שכללו משפטים רעילים כמו:
"אתה נראה פחות יפה ככה" או "אתה נראה ממש מוזנח ומרושל ככה" –
איך המילים הללו יכולות לפגוע בו ובדימוי העצמי שלו.
לא ראיתי אותו, את צרכיו האמיתיים.
לא ראיתי את הילד היפה שלי,
שגם עם חולצה מוכתמת עדיין הרגיש טוב עם עצמו,
והייתי מוכנה בשם הרצון להיות צודקת ולהשליט את רצוני –
לגרום לו להרגיש רע עם עצמו.

בסופו של דבר – למזלי ולמזלו בעיקר,
הצלחתי לשמוע את בני ואת המסר שנצעק אלי כל כך בבירור,
הצלחתי לראות מה באמת הניע אותי
להתעקש על דבר כה פעוט ולבזבז על כך זמן יקר,
וכך יכולתי להניח לו ולניסיונות השליטה שלי גם יחד.
זכיתי להשתחרר מן המתח שנצבר בתוכי
ויכולנו שנינו ליהנות משאר היום ביחד.

אז איך להימנע מלהגיע לשם שוב?
זה השיעור החשוב שלמדתי מכל הסיפור הזה והנה הוא לפניכם:

במצבים בהם אני נוטה להתעקש
או לחשוב להתעקש ולנסות לכפות/ לשכנע מישהו אחר
לשנות משהו וכתוצאה אני מרגישה מתח, לחץ או כעס –
כדאי לי לשאול את עצמי כמה שאלות שעוזרות לי לנטרל את הפצצה הזו,
ואותן אני מציעה גם לכם:

1. למה באמת (ונדרשת פה כנות) הסיטואציה הזו מעלה בי כל כך הרבה מתח?
למה באמת כל כך חשוב לי שהאדם מולי ישתנה כרצוני?

2. אם האדם שמולי ימשיך להתנהג בניגוד לעצתי/ רצוני – כיצד זה משפיע עלי?

3. כשאני מנסה לייעץ / לכפות על מישהו לשנות משהו –
האם אני באמת רואה את טובתו של האדם שמולי,
או שטובתי היא זו שעומדת למול עיני?
כמו במקרה הזה בו הניע אותי הרצון להיחשב אמא טובה,
מסודרת ואחראית.

מדובר בעבודת חקירה, שדורשת מאמץ וכנות,
אך עם אימון ותרגול לוקחת כמה דקות בלבד.

ולמה שווה לי כל עבודת החקירה הזו?
כי כאשר אני שופטת וכועסת על אחרים
על כך ש"הם צריכים להתנהג / לעשות
אחרת ממה שהם מתנהגים /עושים"
נוצר בתוכי המון מתח וכעס.
המצבים האלה בהם אני משקיעה זמן רב
על שכנועים בניסיון לשנות אחרים –
כאשר אינם נעשים מן המקום הנכון, האוהב והאכפתי באמת –
גוזלים ממני המון אנרגיה, יוצרים תסכול, עייפות ומרמור.

לעומתם, מקרים בהם אני משכנעת אחרים לשנות משהו
כשבאמת טובתם – וטובתם בלבד – עומדת מול עיני,
ממריצים ונותנים כח וגם בדרך כלל מצליחים,
כי האהבה והאכפתיות עוברות דרך המילים
ונותנות חשק לאדם שמולי לנסות את הצעתי לשינוי.

כל חקירה כזו למרות שהיא דורשת מאמץ וכנות –
שלא תמיד מחמיאה לי –
מאפשרת לי לשחרר עוד גורם כזה שיוצר בתוכי מתח ולחץ
ואשר גורם לי להתנהג הפוך ממה שהייתי רוצה באמת
כלומר בחוסר קבלה כלפי אחרים,
בחוסר סובלנות ואמפטיה.
כשהמניעים האמיתיים להתנהגות שלי נחשפים –
אני יכולה לבחור לשנות אותה.

בזכות ההסתכלות הפנימית הזו
חסכתי בשאר השבוע הרבה אנרגיה –
כי את השיעור הזה יכולתי ליישם אחר כך ביתר קלות במצבים נוספים.
כתוצאה מכך ההספק שלי בכל התחומים עלה פלאים
וכך גם הצלחתי ליהנות הרבה יותר מן השבוע הראשון של החופש הגדול עם הבן שלי.

אני כבר מחכה לשיעורים הבאים שהחופש המשותף הזה יביא עימו.

ומה איתכם? איפה התובנות הללו נוגעות בכם?
אשמח אם תשתפו אותי (וגם אחרים שבטוח ייתרמו מכך) בתגובות לפוסט הזה.

שיהיה שבוע מלא שמחה ואור לכולנו,
שלכם,
נעמה ראובן

שתפו מאמר

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.