מותר ואפילו כדאי לומר 'לא'!

מותר ואפילו כדאי לומר 'לא'. אז למה זה כל כך קשה לי לפעמים?

מקרה קטן שקרה לי השבוע,
הבהיר לי עד כמה חוסר הנוחות,
לומר 'לא' ניהל אותי בחיי.
מה שגרם לי לא פעם,
או – לעשות דברים שלא רציתי ולא היו נכונים לי –
ומכאן הדרך לכעס על עצמי ועל האנשים שביקשו ממני את העזרה היתה קצרה…
או – לסרב בכעס ובאגרסיביות, ולכעוס על ה'חוצפה' של אנשים אחרים…

כך או כך, טוב לא יצא מזה.
מה שכן יצא מזה זה הרבה כעס ועצבים מיותרים
ולא מתאים לי להיות שם יותר…

אז מה קרה?
היה לי תור לרופא השיניים שנקבע לשעה מסויימת.
תכננתי את זמני כך, שאספיק להתייצב בשעה היעודה.
כשעה לפני הזמן (כשאני כבר בגלגלונים הפוכים, כדי להספיק להגיע לתור הזה בזמן)
מתקשרים אלי מן המרפאה לשאול אם אוכל להקדים את התור בחצי שעה,
כי הרופאה רוצה לצאת יותר מוקדם הביתה לילדיה הקטנים….

אני הייתי בדיוק בנסיעה (במסגרת תפקידי כנהגת הסעות לשני הבנים המתוקים שלי)
ראיתי שאוכל להספיק להגיע בזמן שביקשו,
אבל זה ידרוש ממני עוד הרבה יותר לחץ ומאמץ…
מה שאומר להגיע בלחץ אל הילדים,
מה שאומר הלחצה מערכתית…
האוטומט שלי ענה – "אני אשתדל… אני בדיוק בדרך מרחובות…
ואני לא בטוחה שאספיק."
ואז… ענתה לי המזכירה – "טוב זה לוקח רק רבע שעה להגיע מרחובות למזכרת בתיה.
את תספיקי."
בשלב הזה כבר התחילו בתוכי קולות איך לומר, לא ממש חיוביים, להשמיע את דברם –
"איזו חוצפה יש לה לעשות לי את החשבונות אם אספיק או לא אספיק.
אני לא חייבת לה כלום…"
וכך, עוד ועוד קולות כועסים ומתרעמים עלו וגאו בתוכי.

למרות הקולות הגואים והולכים,
איכשהו עצרתי את עצמי.
הסברתי לה פחות או יותר בנועם, שיש עוד כמה דברים שאני רוצה להספיק לעשות
חוץ מלהגיע למזכרת בתיה למשל – לאסוף את הילדים שלי…
וחזרתי על דברי – אני אשתדל.

אחרי שניתקתי את השיחה איתה,
שאלתי את עצמי – מה בעצם קרה פה?
על מה באמת קמה כל המהומה הזו בתוכי?
הרי בסך הכל היה פה מקרה פשוט –
ביקשו ממני משהו. לא התאים לי להיענות לבקשה.
יכולתי פשוט להגיד לא. למה כל הכעס הזה?
למה ישר הקולות – "איזו חצופה. זה לא בסדר…"
סרטים שלמים הרצתי עליה….

וזה לא משנה אם אני צודקת או לא.
העניין הוא, שכשאני ככה – אני סובלת.
וכשאני סובלת… בדרך כלל הסביבה שלי סובלת גם כן.
אז למה לי להיות שם?

התשובה שעלתה לשאלה הזו – על מה המהומה – היתה כדלהן:

המהומה קמה כי היה בתוכי קונפליקט –
מצד אחד, היה בתוכי צורך גדול מאוד להיות נחמדה. 'לצאת' הנחמדה בסיפור.
מצד שני, להיענות לבקשה הזו, פירושו היה להגיע בלחץ אל ילדי
(מה שאף פעם לא מביא אותי לדברים טובים)

העניין הוא שבהגדרה הפנימית שלי, אנשים נחמדים לא אומרים 'לא' לבקשות של אחרים.
ובמיוחד שרק מבקשים מהם להתכופף קצת. להשתדל עוד קצת.
מהמקום הזה, אני הרבה פעמים משתדלת לרצות אחרים,
גם אם זה פוגע בי בסופו של דבר.
כשאני נענית לבקשות של אחרים מתוך המקום הזה – אני לא אוהבת את עצמי,
כי אני לא נאמנה לעצמי וללבי. ואז עולה בי כעס.
כעס על עצמי – שפעלתי מתוך ריצוי.
כעס על האחרים – שכביכול דחפו אותי להגיע למקום הזה. בחוצפתם ביקשו ממני משהו,
שלא יכולתי או לא רציתי באמת לתת.
והסיבה שאני כל כך רוצה להיות נחמדה, כי אני מפחדת שאולי לא יאהבו אותי,
אם אהיה פשוט אני. שזה לא תמיד מרצה, נחמדה ונענית לכל בקשה…
והיה לי חשוב שכולם, אבל כ ו ל ם יאהבו אותי.

והעניין הוא כזה: לא כולם יאהבו אותי. ככה זה. אז מה?
הזכרתי לעצמי, שהאדם היחיד, שתפקידו לאהוב אותי ולקבל אותי בכל מצב – הוא אני בעצמי.
שהאדם היחיד שאני אחראית לשביעות הרצון שלו,
ויכולה להשפיע עליה – הוא אני.
עם אחרים, אני יכולה רק לעשות את הטוב ביותר ועדיין
בסופו של דבר, שביעות רצונם תלויה בהם בלבד ולא במעשיי.

והזכרתי לעצמי שכדי שאהיה באמת שבעת רצון, ושמחה, עלי להיות נאמנה ללבי.
להיות קשובה לו ולשאול את עצמי מה אני באמת רוצה.
ומתוך המקומות הללו לפעול ולא מתוך הפחד, שמא לא יאהבו אותי…

אז זה מה שעשיתי..

וגיליתי שאחרי שאני מנקה את הצורך שלי להיות נחמדה כדי שיאהבו אותי,
קיים בי רצון אמיתי להתחשב בבקשתה של אותה רופאה,
פשוט כי הבנתי ללבה כאם.
אבל גיליתי גם שאני באמת באמת רוצה וחשוב לי אפילו יותר,
להגיע אל ילדי שלי בנועם ולא בלחץ.
אז בחרתי לעשות את הכי טוב שאני יכולה בהתאם לתנאי הזה –
לאסוף את ילדי בנועם ולא בלחץ,
ולהשתדל להגיע בכל זאת כמה שיותר מוקדם למרפאה.
ואם אצליח טוב. ואם לא, אז לא.

ובלבי הודיתי לאותה מזכירה שהתקשרה ושיקפה לי את הנקודה הזו.
ואפשרה לי לשחרר עוד קצת, את מה שתודה לאל הולך ומשתחרר כמעט לגמרי,
את הצורך הזה. את התלות הזאת באהבה של אחרים.
ולהיות עוד יותר קשובה ללבי.
והבנתי עוד יותר לעומק, שוב, שלא רק שמותר לי להגיד 'לא',
אלא שבמקרים, שכל המוטיבציה שלי להגיד 'כן' נובעת מפחד,
מרצון לרצות, זה ממש כדאי ונכון ואפילו חשוב שאגיד 'לא',
כי המחיר, שאני משלמת על פעולה שהיא מתוך פחד ורצון לרצות,
הוא כל כך כבד…
וכשאני כבר כן אומרת 'כן' לעשות זאת מפני שאני רוצה.
מפני שאני באמת רוצה לעזור,
ואז כבר לא חשוב בכלל, אם יהיו מרוצים ממני או לא.
אם יגידו לי תודה או לא.
ואין חרטות, ואין אכזבות מאחרים. ואין ציפיות שלא נענות.
כי ה'כן' הוא 'כן' מהלב.

החלק המאוד משמח בסיפור הזה היה שכל ה'דרמה' הזו,
ארכה לא יותר מכמה דקות.
מה שהראה לי איזו דרך ארוכה עשיתי בתחום הזה.
כמה קל לי כבר לשחרר את הצורך להיות נחמדה.
וכמה קל לי יותר ויותר להקשיב ללב…

אז איפה הסיפור הזה תופס אתכם? במה הוא נוגע לחייכם?
אשמח שתשתפו אותי בתגובות כאן למטה,
ואם גם אתם רוצים ללמוד איך עושים את זה…
איך לאט לאט משחררים את הצורך לרצות,
ולומדים להקשיב ללב… אני כאן בשבילכם.
מוזמנים לקבוע איתי פגישה…

שיהיה שבוע מ ע ו ל ה,
שלכם בהרבה אהבה,
נעמה ראובן – מאפשרת חיים טובים

שתפו מאמר

מאמרים נוספים

6 תגובות

  1. כל מילה הצליחה לשקף לי את המציאות . נכון שלמדתי להגיד "לא " לעיתים וגם שם אני מתוכחת עם עצמי .
    הכן והלא הם המנהלים. שמחה שחלקם עוברים מהר יחסית.
    מה עושים עם דרמה שמנהלת זמן ארוך יותר ???
    תודה על הכתבה .

    1. הי נוגה יקרה, לשאלתך המצויינת – עושים אותו דבר בדיוק. בוחנים מה מנהל אותנו ובודקים מהו רצוננו האמיתי. גם אם באותו רגע לא מצליחים לפעול לפיו, לומדים מכך להבא, וכאשר באות סיטואציות דומות מזהים כבר מראש מה נוהג לנהל אותנו. עם הזמן והתרגול, הדרמות נעשות יותר ויותר קצרות. באחריות 🙂 עם כל פעם שעוצרים לבדיקה הזו, גם אם לא מצליחים תמיד באותו רגע לפעול על פיה, מחדדים את הקשב ללב, לרצונות האמיתיים, וליריב הפנימי שלנו (הלוא הוא האגו). בהצלחה יקרה. אשמח לשמוע על הצלחותייך.

  2. אכן מלכודת הרצון לרצות ושיאהבו אותנו כל הזמן כל כך מוכר . גם אני בודקת מתי אני רוצה לעשות מעשה ומתי לא . החשיבות הגדולה היא במודעות. לנושא ואז אתה בודק מאיזה מקום אני פועלת .נושא מאוד חשוב

    1. מלכודת המלכודת הרצון לאהבה סיגל מקסימה. מפילה אותנו שוב ושוב בכל מני אופנים מתוחכמים…. אבל כנגדה כמו שכתבת, ישנה המודעות…והיא זו מזכירה ומאפשרת שוב ושוב לבחור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.