אני רוצה, אבל אני מתביישת…
מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ביישנית.
בהתחלה מאוד. לאט לאט פחות ופחות, אבל שמרתי חלקים נרחבים של ביישנות,
ליתר בטחון. כי זה בדיוק מה שהיא נתנה לי – בטחון. והיום…. היום המחיר שאני משלמת עליה כבד לי מדי
לקבלת המסרים ישירות אליכם – הצטרפו לקבוצת הווטסאפ השקטה שלי – לחצו כאן
זו קבוצה בה רק אני יכולה לענות ולהעלות תכנים, לכן אין בה חפירות מיותרת. אני מעלה תכנים פעם- פעמיים בשבוע לכל היותר.
מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ביישנית.
בהתחלה מאוד. לאט לאט פחות ופחות, אבל שמרתי חלקים נרחבים של ביישנות,
ליתר בטחון. כי זה בדיוק מה שהיא נתנה לי – בטחון. והיום…. היום המחיר שאני משלמת עליה כבד לי מדי
על שני מצבים,
שהמחישו לי עד כמה אני פרפקציוניסטית לפעמים,
עד כמה קשה לי לטעות במקרים מסויימים,
ואיזה מחיר כבד אני משלמת על כך
שאני לא מאפשרת לעצמי להרפות ולהיות לא מושלמת.
היתה מישהי בסביבתי,
שהיה לי מאוד קשה איתה.
בכל אינטרקציה איתה הרגשתי המון מרמור מצידה,
המון שיפוטיות. הרגשתי שהיא כל הזמן מנסה לחנך אותי.
וזה היה לי מאוד לא נעים. – אז מה השתנה ואיך – על כך בפוסט הזה…
השנה החדשה התחילה,
ואצלי היא התחילה באופן בלתי רגיל במיוחד.
באופן שנתן לי הזדמנות לראות היטב
את המקומות שאני רוצה לפתח בתוכי השנה.
במקום הכי חשוך שהייתי בו אי פעם, הבנתי שחשיבה חיובית לא באמת עובדת לטובתי…. ומה כן.
אחרי שסיימתי בהנאה מאה ימים של שמחה,
בחרתי לאתגר את עצמי בפרוייקט שהוציא אותי לגמרי מהנוח ונגע בכל הפחדים החשוכים שלי –
מאה ימים של פרגון עצמי…….
נסעתי וחזרתי (היה נפלא, אגב) ומסתבר לי שוב,
שהקצב שלי השתנה.
ואני נדרשת להיות קשובה לקצב החדש הזה. וזה בכלל לא פשוט לי…
לאור המלחמה – כן, זו לא טעות לשונית –
כל שאני יכולה זה להביא את עצמי, ולספר את סיפור המלחמה האישי שלי,
שעולה בו הרבה מאוד כאב, ועצב עצב גדול עד כדי שברון לב –
בכל פעם שאני קוראת על עוד פרח שנקטף מאיתנו,
שנקטף ממשפחתו, מעתידו מחלומותיו – ועולה בו גם המון אור.
בימים לא קלים אלו,
כשכאב, וכעס ושנאה ושיפוטיות צפים ועולים בכמויות גדולות,
(כדי שנזכה סוף סוף לרפא אותם, אני מאמינה)
אני מוצאת שהנושא הזה של אסור ומותר, חשוב מתמיד.
אז בשבילכם בהרבה אהבה, פוסט על אסור ומותר
אם יש דבר שאליו אני מגיבה כמעט תמיד בכעס (שלא לומר השתוללות ואבדן שליטה)
זה תחושת חוסר אונים.
האם יש דרך אחרת? ומה עושים עם התחושה הקשה הזו?