פחד

"אני צריכה לתת מקום גם לדאגה שבי" אמרתי לאשה החכמה שמלווה אותי בדרך ( מור אסאל) והמשפט הזה התחיל שיחה שבה מצאנו יחד את ההבדל בין

אחרי שנים ארוכות שבהן דיברתי בשבחי הקושי, וכמה הוא חשוב להתפתחות, ושבלעדיו אי אפשר לצמוח הבנתי סוף סוף (!!!!) שאפשר גם אחרת. אפשר גם בקלות

אם אני אתן מקום לפחד שלי, הוא לא עלול להתגשם?
זו לא תהיה נבואה שמגשימה את עצמה?
את השאלה החשובה הזו שאלה אותי השבוע אחת הקוראות של החיזוק השבועי
והרגשתי שזה נושא שחשוב לעסוק בו.

החג הזה הביא אותי לשיאו של תהליך ממושך שעסק בחירות אישית.
תהליך שבו למדתי (שוב) לבחור מתוך חירות ולא מתוך פחד. ובתהליך הזה אני רוצה לשתף אתכם

התבלבלתי. איבדתי כיוון ונכנסתי למקום של חוסר ודאות. של ערפל גדול. וזה הפחיד אותי. מאוד. הפחיד אותי לא לדעת מהי הדרך, ומה המטרות שלי, לא

אני רוצה לשתף אתכם באירוע קטן, ממש מהיום בבוקר, שהביא איתו תובנה שאני מקווה שתפתח פתח גם לכם. אז מה היה היום? דווקא קמתי בזמן,

"תדמייני את התסריט הטוב ביותר שאת יכולה" אמרתי לה.
"אני מפחדת לדמיין" היא ענתה לי.
"דמיינתי כל כך הרבה פעמים תסריטים טובים והם לא התממשו והתאכזבתי"….
את השיחה הזו בגרסאות דומות, ניהלתי לאחרונה עם מספר מתאמנות שונות.
כל אחת וסיבותיה שלה, שהביאו אותה לפחד לחלום.
לפחד לבקש את הסרט הטוב ביותר שהיא יכולה לבקש לחייה.

הרבה מאוד שנים הייתי לוחמת. לוחמת קשוחה ולבלתי מתפשרת בדבר הזה שנקרא פחד.
הרבה אנרגיות וכח ביזבזתי על כך, ניסיתי להדחיק, להתעלם בכח,
לנהוג כאילו הוא לא קיים, ואמנם היו מקרים שהתחזקתי,
אבל ברוב הזמן הפחד היה חזק ממני ונחלשתי.

אחד הדברים שגיליתי על עצמי, הוא שיותר משפחדתי מדברים מסוימים, פחדתי לפחד. והפחד הזה יותר מכל פחד אחר גבה ממני מחיר גבוה.
איך הפסקתי לפחד? ואיך אולי זה יכול לעזור גם לכם? על כך בפוסט הבא

לפני כשבוע, הלכתי לטיפול בדיקור סיני.למען האמת, הלכתי לקבל עיסוי, כדי לשחרר מעט את גבי הדואב (עד תפוס ברמה מתקדמת)
המטפלת הציעה לשלב גם דיקור (וגם כוסות רוח למען האמת, אבל זה כבר נושא אחר) כדי לסייע בתהליך.
הסכמתי. מי שמכיר אותי קצת, יבין עד כמה זה לא מובן מאליו שהסכמתי לדיקור.
פוסט על פחד ואומץ.