האהבה שלי היא לא האהבה שלו….

יצא לי השבוע לשבת לקפה עם חברה,
בשיחה איתה קרה משהו מצחיק שחידד לי תובנה,
שכבר חלקתי אתכם בעבר.
תובנה חשובה, שאם משתמשים בה,
הרבה כעס, תסכולים וחוסר הבנות נפתרים ברגע.

אז מה היה?
היא סיפרה לי על תחושת המחנק שהיא חשה
בעקבות מגוריה במזכרת בתיה.
היא התרגלה לחופש, למרחב, כך אמרה,
כשגרה בעיר הכל היה זמין לה.
עבורה לחיות במקום כה שקט כמו מזכרת בתיה,
ייצר תחושה של כלא ומחנק.
היא חשה כעס כלפי הנסיבות שהובילו אותה למקום זה.
את מבינה? היא שאלה אותי.
נכון שאני צודקת? היא הקשתה.

למה זה מצחיק?
לא חלילה התחושות שלה הן שהצחיקו אותי ובודאי לא הכעס שחשה.
אלא שתוך כדי שהיא מדברת,
חשבתי לעצמי שאני מרגישה בדיוק,
אבל בדיוק ההיפך.
אני לא יכולה לדמיין את עצמי אפילו חיה בעיר.
חייתי בחולון בזמן לימודי באוניברסיטה.
אני לא אגיד שסבלתי עד כדי כך,
אבל לבנות את חי בעיר, אפילו לא עלה על דעתי.

הצחיק אותי הפער הזה.
היא דיברה על חופש לעומת מחנק והייתה בטוחה לחלוטין,
שאני מזדהה איתה לגמרי.
שהמושגים שלי זהים לשלה לחלוטין.
אלא שהם לא היו זהים. הם היו לגמרי הפוכים.

זה קורה כל כך הרבה פעמים,
כשמדברים עם אנשים ומניחים בטעות,
שהם מבינים אותנו לחלוטין.
שאנחנו דוברים אותה שפה.

כשלמעשה, עולם האסוציאציות והמושגים,
שמאחורי המילים של כל אחד מן הדוברים,
שונה לחלוטין ולעיתים ממש הפוך.

זה מקור לכל כך הרבה חוסר הבנה.
ומכאן גם להרבה כעסים מיותרים.

אחד המקרים שהמחישו לי את זה ביתר שאת היתה מריבה
עם אדם יקר לי,
שבעת של חוסר הסכמה השתמש בביטוי
שבאזני נשמע מאוד מזלזל ומקטין.
מיד התעורר בי כעס שהביא לתגובה חריפה מצידי.

בשיחה רגועה יותר אחר כך התברר
שבעוד שבעולם המושגים שלי,
שימוש במונחים בהם אותו אדם השתמש,
זו צורה להבעת זלזול.
בעולם המושגים שלו, הוא ביטא חוסר הסכמה ותו לא.

אני שרגישה למילים ולמשמעויות הדקות שלהן,
מייחסת חשיבות לכל פסיק,
והוא ההיפך המוחלט.
באמת ובתמים, לא הייתה לו שום כוונה לזלזל,
אלא אך ורק להביע חוסר הסכמה.

לאחר שהבהרנו את הדברים,
והבנו את השפה השונה אחד של השני,
יכולנו לצעוד אחד כלפי השני.
אני – בהבנה שאין לי מה להיעלב אם אשמע ביטוי זה שוב.
והוא – בהבנה שהביטוי הזה מעורר בי תחושות לא נעימות ולכן,
יעשה מאמץ לחדול מלהשתמש בו.

ההנחה המוקדמת, שאנחנו חולקים אותה שפה,
היא שהביאה לכעס המיותר.

התובנה היא שגם אם ממש נדמה שאנו צודקים,
ושניתן לפרש את דברי האחר,
או את דברנו אנו באופן אחד בלבד –
לא כך הוא.
לכל אחד עולם משלו, שפה משלו,
אסוציאציות משלו
ולכן יש הרבה  יותר מדרך אחת לפרש כל דבר.

לאמונתי, בהרבה מאוד מקרים,
לא עומדת כוונה רעה אמיתית מאחורי דבריהם של אנשים,
גם אם הם נשמעים לנו פוגעים מאוד.
זה הפער שבשפות ובתפיסות שיוצר את התחושה הזו.
זה הפער שבין העולמות.
אם זוכרים זאת ופשוט מבהירים לצד השני,
באופן מכבד ומכובד,
כיצד זה נשמע בצד שלכם,
ובודקים, האם לכך הוא באמת התכוון –
יכולים להיחסך המון רגעים של כעס שנובעים מחוסר הבנה פשוטה.

איפה התובנה הזו פוגשת אתכם?
אשמח לתגובות כאן למטה 🙂

שיהיה לכולנו שבוע של תקשורת חיובית ובריאה,
שלכם, נעמה ראובן

פורסם בקטגוריה החיזוק השבועי, התמודדות עם רגשות שליליים והתנהגות שלילית, פיתוח חשיבה חיובית, צמיחה והתפתחות אישית, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובות פייסבוק

תגובות

Powered by Facebook Comments

4 תגובות על האהבה שלי היא לא האהבה שלו….

  1. מאת ארי‏:

    אכן הטרמינולוגיה הייחודית לכל אדם ואדם מציבה "אתגרי תקשורת" במהלך כל שיחה.
    הדבר המאתגר ביותר מבחינתי, הוא לעמוד על קוצו של יוד בשאלות "למה התכוונת כשאמרת…"
    לפעמים תהליך הבירור מאד מייגע, ואני (אני מניח שעוד כמה ולכן אני כותב) מעדיף לדלג ולהסתפק בהבנה חלקית.

    וודאי שאני מפסיד, מייחס משמעויות לא נכונות לפעמים, ונכנס לעימותים מיותרים, בגלל אי-הבנת המשמעות האישית של כל ביטוי.
    מצד שני, כמה אנחנו יכולים לחפור ולדייק בכל ביטוי? עד שנהיה בטוחים שגם הצד השני מבין אותנו בדיוק בדיוק? ועד שנוציא כל ספק בקשר לכל מילה שלו? זה יכול לעצור את כל התקשורת?
    בתלמוד הבבלי עוצרים וחושבים על כל מילה ומושג, על המשמעות המדוייקת, על ההקשר שבו היא נאמרה, ועל התנאים הסביבתיים. כך מגיעים לדיוק מירבי. אבל גם הדיון הזה לא מספק, עובדה שעד היום לא מפסיקים לדייק ולמצוא סברות נוספות ודיוקים "יותר" מדוייקים…
    כך בתלמוד, שמטרתו היא להגיע להלכה והשקפה מדוייקת ככל האפשר.

    אבל אם בכל שיחת נפש זה מה שיקרה – לא תהיה שיחה.
    כמובן שצריך לאזן את הצרכים: הדיוק מול השיחה עצמה.

    • מאת נעמה ראובן‏:

      ארי יקר,
      מאוד מבינה ללבך. זה אכן לעיתים מייגע ואפילו נראה אין סופי.
      אני לא חושבת שבכל מקרה ובכל מצב צריך לעשות זאת. ובכלל אין כאן עניין של צריך אלא רק של כדאי.
      כיוון שזה באמת מאמץ רב, אני מכוונת אותו בעיקר לקשרים שחשובים לי במיוחד. למקומות בהם אני נפגעת והפגיעה הזו שלי יכולה ליצור חומה ביני לבין אדם יקר לי.
      ברור שלא ניתן להשקיע את אותו כח ומאמץ בכל דבר בכל שיחה, בכל הבנה. גם לא כדאי כי אז זה לבזבז כוחות לחינם.
      במקרים הללו – שבהם אני בוחרת להתאמץ ולעשות זאת – כמה חפרני שזה מרגיש וכמה מייגע שהתהליך נעשה לעיתים – אם אני לא נשברת בגלל זה – זה תמיד הוכיח את עצמו.
      בהרבה מן המקרים לא ירדתי עד לסוף דעתו של בן שיחי. ואולי גם כפי שאתה כותב זה בכלל לא אפשרי – אך מצאנו שנינו יחד את המעגלל המשותף בו יכולנו שנינו להרפות מן הכעס והעלבון,
      שנוצרו ממלים שלא הובנו כהלכה.
      לכך כיוונתי.
      תודה שאתה עוזר לי לכוון ולדייק את דברי.
      יומקסים,
      נעמה

  2. מאת בנדי‏:

    כדי להפוך את השורה התחתונה של דבריך המועילים להתנהגות מעשית, יש כלי שימושי שמאד מסייע במיומנויות תקשורת בין-אישית והוא נקרא "פאראפרזה": לחזור במילים שלך על דבריו של מי שמשוחח אתך. כלי זה מחולל פלאים. אמנם כבר אין מראיינים בתקשורת שלא משתמשים בכלי זה דרך שגרה (או ברמות הגבוהות יותר שלו "שיקוף רגשות" "תיאור התנהגות" ו"שיתוף ברגשות המאזין" ועוד) אבל עדיין הוא כלי שימושי מעולה לפיתוח שיחה ברמת תקשורת גבוהה. דוגמאות? "אם הבנתי נכון, אמרת ש… ", "מתוך דבריך אני מבין שחשוב לך ש.." , "מה שאתה מתאר זה… " , "עמדתך בעניין זה היא… " , "אתה טוען ש… " , "המסר העיקרי של דבריך הוא…" אפשר גם להתייחס לנקודה מסוימת אחת בדברים שהושמעו ולבקש הרחבת ההתייחסות. לדוגמא: "אני לא בטוח שהבנתי את ההסבר שלך בעניין… האם תהיה מוכן להרחיב קצת יותר את ההסבר"? דרך הפראפרזה אנו מעמידים "ראי" אל מול פניו של הזולת ומציגים בפניו איך אנו קלטנו את דבריו. מאפשרים לו לתקן אותנו ולהביאנו להבנה ולקרבה אמפתית.

    • מאת נעמה ראובן‏:

      תודה איש יקר על התגובה המועילה והמקדמת שלך. מסכימה עם כל מילה ומכירה את הכלי. שיהיה שבוע מבורך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *