מה שיחרר לי את הגב התפוס ויכול לעזור גם לך (רמז – זה לא מסאג')

"בן כמה הבן שלך כבר?"
שאלתי בשיחת טלפון חבר טוב שלי,
שאיתו אני בקשר (טלפוני בעיקר) כבר שנים. (לא מגלה לכם כמה בדיוק 😛 ).
"כבר בן שנה ושלושה חודשים." הוא ענה.

ואז קלטתי שעדיין לא ראיתי אותו אפילו פעם אחת…

"אתה יודע שעדיין לא ראיתי אותו – איזה דודה ח_ א אני." (השלימו בעצמכם את האות החסרה).
"אני ממש מתביישת בעצמי."
המשכת בשטף מתוך ההרגל להתנצל ולהרגיש אשמה,
שאפיין אותי לגמרי עד ממש לא מזמן וברוך השם הולך ומשתנה סוף סוף.

"גם אני לא דוד משהו" הוא ענה. "שנינו צריכים להתבייש"
ואז אמרתי לו "אתה יודע מה – לא.
אני לא מתביישת.
שנינו לא צריכים להתבייש.
אנחנו עושים את הטוב ביותר שאנחנו יכולים."
ובחיוך הסכמנו פה אחד להפסיק להתבייש ולהרגיש אשמה, על שאנחנו לא מתראים,
ולא מעורים מאוד אחד בחיים של השני כבעבר. כפי שאולי היינו רוצים, אך בפועל לא מקיימים.

השיחה הזאת והתפנית שחלה בסופה,
היא שיקוף של החלטה שקיבלתי על עצמי ממש לאחרונה –
להפסיק להתנצל ולהרגיש אשמה על כל דבר.

הגב שלי שכל כך כאב, היה תפוס כל כך
כי נשאתי עליו (יחד עם עוד כמה דברים) שנים של רגשות אשמה.

1145177_49105171

רגשות אשמה כלפי ההורים שלי, כלפי האחים שלי,
כלפי בן הזוג שלי ויותר מכל כלפי הילדים שלי.
כמו שחברה טובה שלי אומרת:
"כשנולד ילד נולדת איתו אמא אשמה"

אז היו שם המון רגשות אשמה כלפי התפקוד שלי כאמא,
כמנהלת משק הבית, כמפרנסת, כבעלת עסק.
רגשות אשמה כחברה רגשות אשמה כ…
מליון ואחד דברים.
רגשות אשמה על מליון ואחת טעויות שעשיתי בחיי.
וכולן ישבו שם על הגב במשך שנים והכבידו.
מפליא שהוא לא נתפס קודם לכן….

כשלמדתי אימון, שמחה לוין, מנהלת מכון כישורים-קישורים, בו למדתי,
העבירה לנו שיעור שלם על ההבדל בין אשמה ואחריות,
וחידדה לי תובנה, שרק לאחרונה אני מצליחה באמת ליישם:
ההבדל בין אחריות לאשמה הוא בכוונה.

אשמה היא כאשר הפגיעה נעשית בכוונה תחילה.
אם אין כוונה תחילה, אין גם אשמה.
אך עדיין ישנה אחריות לפגיעה ולטעות.
אחריות לתיקון הנזק שנעשה.

וכן, אני בהחלט לוקחת על עצמי אחריות על טעויות שעשיתי,
ועושה כמיטב יכולתי לתקן אותן.
ובינתיים עושה טעויות אחרות ונוספות.
אבל לא לוקחת יותר אשמה.
כי שום טעות מטעויותיי, ושום פגיעה מהפגיעות שפגעתי לא נעשתה בזדון ובכוונה לפגוע.
ובהתבוננות כנה לאחור, אני יכולה להגיד בלב שלם,
שעשיתי תמיד כמיטב יכולתי, גם אם שגיתי ופגעתי,
בהתאם למצבי הרגשי, בהתאם ליכולותיי ובהתאם למודעות בה הייתי באותו זמן.

אז כן אחראית, ועושה מאמצים אדירים לתקן ולשפר. תמיד.
אבל די. די לאשמה.

ברגע שהבנתי את זה, ישבתי במשך יותר משבוע, יום יום,
והעליתי על הכתב, את כל הדברים עליהם אני מרגישה אשמה.
יצאו שם דברים פרהיסטוריים ממש.
שחררתי אותם על הדף. וקרעתי אותו מתוך החלטה
לשחרר את האשמה לגביהם ולסלוח לעצמי לחלוטין.

ותאמינו או לא,
הגב ממש השתחרר כתוצאה מכך.

תרגיל השבוע:
בדקו: על אלו דברים אתם נושאים אשמה?
שאלו עצמכם בכנות: האם הפגיעה/ הטעות שלכם נעשתה בכוונה תחילה?
אם לא, האם יש אפשרות לשחרר את האשמה ומתוך האחריות לנסות ולתקן?

כדבריו החכמים של רבי נחמן מברסלב:
"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן."

שבוע טוב שיהיה לנו,
שלכם כתמיד, מינוס כמה טונות של רגשות אשמה מיותרים, 😎
נעמה ראובן

פורסם בקטגוריה החיזוק השבועי, התמודדות עם רגשות שליליים והתנהגות שלילית, צמיחה והתפתחות אישית, קבלה ואהבה עצמית, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובות פייסבוק

תגובות

Powered by Facebook Comments

9 תגובות על מה שיחרר לי את הגב התפוס ויכול לעזור גם לך (רמז – זה לא מסאג')

  1. מאת בנדי‏:

    עוד נקודה למחשבה בהקשר "האשמה ההורית". מעט מאד הורים ממש מקלקלים!!! רובם רוצים בטובת ילדיהם ואכן גם טועים. אבל חשוב להבין כל ילד יגדל להיות משהו שלא קשור בהכרח בחינוך שקיבל. לכל ההורים שעדיין חושבים שהם אחראיים להתנהלות ילדיהם הבוגרים כדאי לקרוא את הספר המהפכני "מיתוס גידול הילדים" של ג'ודית ריץ' האריס. היא מוכיחה שהגנטיקה בעיקר וקבוצת הגיל (חברים) בסביבת הגידול, אחראיים לכיווני ההתנהלות ולא ההורים. הגנים שלהם דוחפים אותם בעיקר לכיוונים מסוימים ומוגדרים והם נמשכים דווקא אליהם מחמת טבעם המולד. לכן אחים שנחשפו לאותו חינוך הורי ולאותה סביבה חברתית יכולים לצאת שונים לחלוטין גם ביחסם להורים וכמובן ביחסם לניהול חייהם ובחירותיהם (להצטרף לתנועת נוער ולהתנדב למען הזולת או להיות בליין שתוי ומסומם המרוכז רק בהנאותיו ,וגם לבחור להתפתח דווקא בחוגי אמנות ו/או ספורט כאלה ולא אחרים). שימו לב שהורים שמתגאים בהצלחת החינוך שהעניקו לילדיהם וב"תוצר" שיצא מביתם, מתכוונים לילד או לבוגר שלקח הרבה מהגנטיקה שלהם (דומה להם באופיו הבסיסי ולכן גם עונה יותר לצפיותיהם) בעוד שההורים המאוכזבים והמתנצלים (לעיתים רק אחד ההורים) שילדיהם "לא יצאו " לפי צפיותיהם למרות השקעתם הרבה, ("מה לא עשינו?") פשוט זכו שייוולדו להם "טיפוסים" מאד שונים באופיים וטבעם מהוריהם, וגם כאמור נמשכו לסביבה חברתית שונה למדיי מזו שהוריהם היו בוחרים בנסיבות דומות ולכן גם אמצו התנהגויות שאין בהם ולא כלום מאווירת החינוך שזכו לה בבית. וכך אנו פוגשים בחיינו עבריינים ו"רוצחים מלידה" שיצאו מבית ערכי מתחשב וטוב מצד אחד, ורמטכ"לים ונשיאים מנהיגים המשפיעים על נאורות חברתם שנחשפו בילדותם להורות שלא בדיוק יכולה לשמש כמופת… מן הצד השני. אז תתחילו להפנים: קחו אחריות ככל יכולתכם (למשל, לבחור לגור בסביבה חיובית ובריאה שיש בה מוסד חינוכי טוב) אך קבלו בחוש מידה את התוצר שאולי יגדל להיות מאושר ואולי לא.. יהפוך למפלצת (חו"ח) או לאישיות קורנת אמפתית ומיטיבה . ובגדול: זה לא בגללכם ולא בזכותכם. היטיבו להראות זאת בסרט "השפעת קרני גאמא על צפרני החתול" המספר על אם חד הורית מופרעת ואלכוהוליסטית המגדלת שתי בנות: האחת משרכת דרכיה ונושרת מלימודים והשנייה הופכת להיות נעימה ומצטיינת, גאוות בית הספר! איך אמר המשורר הלבנוני-אמריקאי ג'בראן ח'ליל ג'ובראן : "ילדיכם אינם ילדיכם הם רק עוברים דרככם …" וגו'..

    • מאת נעמה ראובן‏:

      תודה מכל הלב. אכן תובנות חשובות וחכמות העלית כאן. ותודה גם על ההפניות וההמלצות שצירפת. מסכימה מאוד עם מה שכתבת כאן.

      • מאת בנדי‏:

        חשוב לציין שזה לא תמיד הגב שגורם לסבל. זהו אמנם סמל כי הוא נתפס כמשהו שסַבָּלים מעמיסים עליו את מטענם. אבל בפועל מאחר שאצל כל אחד יש איבר רגיש במיוחד או מערכת פנימית שמלכתחילה חלשה במיוחד היא תהא הראשונה לשדר לנו שאנו נמצאים במצב של אי שביעות רצון ממשהו שלא השגנו כרצוננו ולא וויתרנו וויתור שלם עליו. לכל אחד יש ככל הנראה "עקב אכילס" אם זה הגב, הראש, או כף הרגל, או ממש העקב… ואצל מישהו אחר זוהי מערכת פנימית כלשהיא: העיכול או הנשימה שיוצאים מאיזון וכד'. מי שמכיר את גופו יודע שלא תמיד צריך לעבור בירור רפואי לגילוי סיבת הכאב. (אם כי לעיתים הוא לגמרי ביולוגי – פיזי או כימי) . אם הצד הגופני נשלל כדאי ללכת בעקבות הרעיון שגורם הכאב או המיחושים נעוץ במחשבה שלא מניחה לנו וטורדת את מוחנו ומנוחתנו ביודעין ושלא ביודעין. אם נגלה את המחשבה נוכל להביאה למרכז תודעתנו ולהתייחס אליה כפי שהוצע כאן לעיל. ברוב המקרים זה יהיה מהלך לגמרי מציאותי להחליט בלב שלם להיפטר ממחשבה לא מועילה. מדהים איך לעיתים תגובת הגוף כמעט מידית, – הכאב חולף כלא היה.

        • מאת נעמה ראובן‏:

          אמת. לא תמיד הגב הוא המגיב. אשמה באופן ספיציפי לעיתים קרובות נצברת בגב, אך לא רק. לא סתם קיים הביטוי "אשמה רובצת על כתפיו", אולם רגשות קשים אלו יכולים להתבטא בכאב או חסימה באברים אחרים לחלוטין – ממש כפי שציינת – כל אחד לפי רגישותו ומורכבותו. כאשר הגוף סובל יש בכך קריאה להתבוננות פנימה לגילוי הרגש/ הקושי/ הטראומה או הקונפליקט שיצרו את הכאב או המחלה. אין זה אומר שהמחלה והסבל אינם אמיתיים לגמרי והם רק פסיכוסומטיים, אלא שהשורש המקורי, נוצר כך. בהרבה מקרים אותו שורש ניטע הרבה לפני התפרצות המחלה/ הכאב בגוף. טיפול בשורש. הכרה בו ושחרור שלו – בין אם במחשבה ובין אם בדרכים אחרות, יכול להביא רפואה ואפילו ניסים של ממש. אחד הספרים המצויינים בנושא הוא ספרה של מיכל בוקר: "הבחירה בחיים". וכן בספריה של לואיז היי – "אתה יכול לרפא את חייך" ו"רפא את גופך" ניתן למצוא מגוון רחב של מחלות ואפשרות למחשבה// הקונפליקט שיצר אותן, וכן הצעות לריפוי כמובן.

          • מאת בנדי‏:

            הנס איננו דבר יוצא דופן כפי שחושבים יש מאות מיליוני ניסים בכל רגע נתון (כלומר המוני "יוצאים מן הכלל") למעשה בתוך מכלול הכוחות הפועלים מטבעו של עולם, (כוחות הפועלים לפי חוקיות מוכרת) קיים גם כוח הנס, המפתיע אותנו כל פעם במיוחדותו אך למעשה אין להתפלא על התרחשותו. כי הוא מצוי סביבנו ומתממש בנסיבות שחוקיותם לא ידועה עדיין. אני אמנם אתיאיסט ברוחי, אך מעניין לדעת שהרמב"ם החכם טען שבעת בריאת העולם נזרע גם הזרע של הנס… כלומר גם הוא סבר שבתשתית החוקיות העולמית מצויים גם מלכתחילה אירועי נס כחלק מההוויה. .

          • מאת נעמה ראובן‏:

            מסיכמה עם כל מילה שכתבת 🙂 תודה על מילותיך החכמות איש יקר. שיהיה לך שבוע נפלא.

  2. מאת אידה‏:

    נעמה יקרה.
    עד היום בכל פעם שנתפס לי הגב .זה היה עקב דיכאון,כך לפחות האמנתי,
    מעולם לא עלה על דעתי שהגב נתפס לי עקב משקל רגשי,
    איך לא חשבתי על כך קודם?
    תודה נעמה יקרה,

    • מאת נעמה ראובן‏:

      מכל הלב אידה היקרה. עכשיו יש לך את קצה החוט כדי להתחיל ולשחרר…
      זה תהליך וזה לא פשוט אך מניסיון אפשרי בהחלט.

      • מאת בנדי‏:

        לאידה. במסגרת קורס שנתי בגשטלט למדתי שדיכאון (לא דיכאון קליני כמובן) ברוב המקרים מגיע מכיוון כעסים המצטברים לעיתים לזעם חבוי וסמוי שמגיח אחר כך ומאותת דרך הגוף בשיבוש מערכות פנימיות או כאב נקודתי. כלומר דכאון הוא תולדה של כעס. הכעס נוצר ממשהו שרצינו שיתרחש בכלל או באופן מסוים ושלא השגנוהו והמשהו הזה מצוי בתודעתנו באופן מודע או בלתי מודע ממתין לפתרון. מה שגורם להצטברות כעס זוהי אי ההשלמה שלנו עם כך שאולי אנו לא מציאותיים ביחס למה שרצינו שיקרה. כלומר בעצם אין ביכולתנו/ רצוננו/ כוחנו/ מוכנותנו-להשקיע / כדי להשיגו … ולכן הגוף מגיב במתח עד שנאמר לו שזה ממש לא חשוב לנו בלב שלם. ברגע שנחליט לוותר עליו בלב שלם, הכעס מתפוגג… כל עוד לא וויתרנו , הכעסים ימשיכו ויצטברו ויפעלו על גופנו ויעוררו אותנו לפעולה להשגת אותו דבר שרצינו. החלופה כמובן יכולה להיות אי וויתור והמשך ה- stress כדי להמשיך לנסות להשיג את מה שרצינו הפחתת הכעס יכולה רק לבוא מוויתור שלם או מדחיית המועד להשגת מה שרצינו (כשבינתיים נגייס כוחות ומשאבים להשגתו). תמיד כדאי לזכור שהפחתת המתח הנפשי היא רווח עצום ביכולת התפקוד, האנרגיה, הריכוז, רמת החיסוניות הגופנית ועוד ועוד…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *